מסיבת הבר מצווה של אחי, לפני 20 שנה, הייתה במוצאי שבת, נר ראשון של
חנוכה. רצה הגורל האכזר וזמן לא רב לפני כן התקיימו המשחקים האולימפיים
בסיאול. אולי "גורל אכזר" הוא ביטוי שאינו הולם בדיוק את מצב ההתרחשויות, ייתכן שיש לומר הצטרפות אירועים קוסמית: שחיין שוחה פרפר בסיאול יוצר תגובת שרשרת טראגית בנתניה. כך או כך, הנה לה אולימפיאדה והנה לה מסיבת בר
מצווה והנה לו נר ראשון והנה ילד דביל בן 10 המכונה כאן ברוטוס.
עַצָה אמו
של ברוטוס עצה ואמרה: מדוע שלא נדליק נר ראשון של חנוכה בצוותא עם
האורחים? עד כאן רעיון מכובד וראוי.
חשבה האֵם עוד ואמרה: מדוע לא ידליק
ברוטוס ינוקא זה את הנר הראשון לעיני האורחים? כאן החל הרעיון לנטות קמעה מציר
המכובד והראוי לכיוון המביך, אך עדיין לא עלה על הנתיב המוליך לכיוון
המשפיל.
חזרה וחשבה האם שוב ואמרה: מדוע לא יישא ברוטוס את נר השַמש כלפיד
אולימפי ויצעד עמו לאורך אולם האירועים לצלילי ההמנון
האולימפי ורק אז ידליק את הנר הראשון לעיני האורחים?
כאן התערב ברוטוס
ואמר כי במחילה, הוא מעדיף שלא לעשות כן.
התעקשה האֵם ואמרה שיעשה כן, זה
יהיה יפה.
חזר ואמר ברוטוס הצעיר כי הוא באמת מעדיף
שלא לעשות כן.
התעקשה שוב האֵם ואמרה שיעשה כן, זה יהיה יפה ומיוחד.
חזר
ואמר ושטח ברוטוס כי הוא באמת באמת ממש מאוד מעדיף שלא לעשות כן.
חזרה ואמרה ויספה
האֵם שיעשה כן, זה יהיה יפה ומיוחד ומעניין ומשובב לב.
נכנע ברוטוס ואמר
בכניעה שיעשה כדבריה. מן הראוי, בכל זאת, להיות הוגן ולא להטיל את האשמה כולה על כתפי
היולדת, שכן ברוטוס צנוע ונחבא אל הכלים שאתם מכירים היום בכל זאת היה פעם חיית במה, ואור הזרקורים נעם לו במובן
הכללי של המילה. במובן הפרטני של אור הזרקורים הספציפי הזה נעם
לו הרבה פחות, אך סביר להניח שהאפשרות להיות מעט במוקד תשומת הלב בערב
שמוקדש לאחיו הגדול והמציק ריככה מעט את התנגדותו בסופו של דבר. כמו כן, כבר אמרנו שהוא דביל.
ובכן, הגיע ערב המסיבה באולם אירועים חדש יחסית שהוקם בשטח בריכת שחייה ותיקה בעיר והיה, אם זכור לי נכון, בתקופת
הרצה. במאמר מוסגר וברוח המשחקים האולימפיים אציין כי הייתה זו תקופת הרצה
למרחקים קצרים מאוד, ושהמקום סירב להתרומם מעל רף המוקדמות, אולי (וזו
השערה) בשל רוח הפרצים שנשבה מהחלונות שלו או אולי (השערה נוספת) בשל כסאות הפלסטיק
שהיו מטונפים בהגיענו ונוקו על ידי בני המשפחה בעזרת אקונומיקה שהכתימה (השערה שלישית) את
שמלתה של שכנתנו לבניין שדרשה מאמי פיצויים וגם קיבלה. בכל אופן, לענייננו, האורגניסט - כן, האורגניסט - שליווה את
הערב, כמו גם את הערב של אחי השני שנתיים קודם לכן ואף את הערב שלי שלוש
שנים אחר כך ועשה זאת ברמה שווה של בינוניות לאורך כל האירועים ושנשכר על
ידי הוריי בכל פעם מחדש כנראה רק מכורח ההרגל, הוזהר מבעוד מועד והכין לעצמו
את התווים של ההמנון האולימפי. משניתן האות והס יחסי הושלך באולם, נעמדתי
ליד הדלת עם נר עבה וארוך בידי. אבי עמד לצדי והצית את הנר. האורגניסט
החל במנגינה ואני התחלתי לצעוד. בדמיוני אמורה הייתה הצעידה, כראוי
למעמד הספורטיבי הנעלה, להתרחש בהילוך
איטי, צעד אחר צעד נוגעת הרגל במסלול ומתרוממת שוב, ושריר-שריר פועמים בגופי בצילום תקריב מרהיב. בפועל מה שקרה הוא שהלכתי בקצב טבעי, כאחד האדם,
רק עם נר דולק ביד ובתחושת מטופשות מופלאה. מה שעוד קרה הוא שאחרי ארבעה
צעדים הנר כבה. כעת הלכתי כאחד האדם אבל עם נר כבוי יד ובתחושת מטופשות
גוברת. נעצרתי לרגע ואבי הצית שוב את הנר האולימפי. חזרתי ללכת ואחרי שני
צעדים הנר שוב כבה. שוב מצית, עוד שלושה צעדים, שוב נכבה, וכעת החל רצון עז מתפשט בקרבי להשליך את הנר ולהכריז "תיחנקו עם זה כולכם, זה בכלל לא הבר-מצווה שלי". כל אותה העת, להזכירכם, התנגן ההמנון האולימפי בזיופים קלים
בתוספת הערות ביניים מזויפות בהתאמה של האורגניסט. בסופו של דבר הצלחתי להגיע עד החנוכיה בלי לתקוע את הנר בעיניו של השכן השמן מקומה חמישית שישב וגיחגך לו מתחת לסנטר. כיאה למעמד הגדול גם החנוכיה הייתה גדולה, כמטר
וחצי גובהה (אולי פחות, קשה להעריך את הגובה מנקודת מבט של ילד בן 10)
ושבעה עשר קנים אורכה, שהרי חנוכה זה אור ובאור לא חוסכים, שלא תגידו האולם התקמצן. בקול צלול
בירכתי שציוונו להדליק נר מקולל של חנוכה, ושעשה נסים לאבותינו אבל לא לי, ושהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן המחורבן הזה, והדלקתי
את הנר, שכמובן הוצב בצד הלא נכון של החנוכיה המפוארת, אבל בשלב הזה של האירוע מי בכלל מתעניין בענייני הלכה והרי ממילא אין אלוהים אז מה זה כבר משנה העיקר גמרנו עם הפאדיחה. ושלא תחשדו שאני מריר או משהו. ממילא חלפו עשרים שנה וצריך להתגבר על משקעי העבר ולהביט אל העתיד. כמאמר ההמנון:
יד ביד נעמוד כולם,
על פני כל העולם.
יחדיו נעשה את העולם
מקום טוב יותר לחיות בו.
פחחח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: