מיקרוקוסקוס

יש לי Gmail. קיבלתי אותו לפני שבוע וחצי. הוא גדול ה-  Gmailשלי. אלף מגהבייטים. זה המון. ימבה. המון אימיילים אפשר לשמור באלף מגבייטים. המון-המון. אני אמנם לא קיבלתי עדיין שום אימייל, אבל זה רק פועל לטובתי כי ככה יישאר לי יותר מהאלף מגהבייטים. וזה לא שאין לי חברים או משהו שלא שולחים לי אימיילים ל-  Gmailהמגניב והגדול שלי. זה פשוט שלא נתתי להם את הכתובת. כי גם ככה מי ששולח לי אימייל בדרך כלל שולח לי לאאוטלוק, או ל- Yahoo!, שבו יש 100 מגהבייטים, או ל- Yahoo! השני, שגם בו יש 100 מגהבייטים, שזה גם כן המון, אבל לא המון כמו האלף ב- Gmail. בעצם כשאני חושב על זה יש לי גם עוד Yahoo! אחד מבלוג אחר שהיה לי פעם ונגמר, וגם בו יש לי 100 מגהבייטים. ככה שמגהבייטים לא חסר לי. יש לי המון מגהבייטים שרק מחכים שאשתמש בהם עם המון אימיילים ואטצ'טמנטס ולינקים. אבל כבר סטיתי מהנושא. הנושא היה שיש לי Gmail. יש לי Gmail ולכם אין. עכשיו תקנאו. תגידו לי "יה, גם אני רוצה". תגידו "שלח לי הזמנה". נו, תגידו. יש לי עכשיו זמן קצר מאוד שבו אני קצת חשוב, קצת מעל האחרים, כי לי יש Gmail ולכם אין (ואל תבואו לי עם זה שְלְ-וואלה! יש גם אלף מגהבייטים. זה לא אותו דבר. זה אפילו לא דומה). זה כמו שפעם, מזמן, למי שהיה פלאפון כולם עשו כבוד, כי אם יש לו פלאפון, כנראה שהוא איש חשוב. ואז הגיעה סלקום וכל האנשים החשובים האלה, הלך להם כל הכיף. אותו דבר אצלי. עוד מעט ייגמר הזמן המיוחד הזה ואז כל פוּשְט יוכל לפתוח תיבה ב- Gmail ואף אחד כבר לא יסתכל עליי. אז הנה – תסתכלו עליי בקנאה, תסתכלו עליי בהערצה, עם התיבות אימייל המצ'וקמקות והרגילות שלכם. יש לי Gmail! יש לי Gmail ולכם אין!