RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
| 9/2009
יום הזיכרון לשליה ולרחם
ימים נוראים
שנה חדשה מתחילה ואיתה הסתיו, שעוד לא ממש כאן, אבל מורגש. ושני אלה ביחד, כמו אצל רבים אחרים, יוצרים מועקה ועצבות וספירת מלאי של מה עשיתי ומה לא הספקתי. ובכל ספירה כזו, הלב שוקע.
נזכור
ובעוד כמה ימים, שניים ליתר דיוק, בחג שני של ראש השנה, יצוין בקול תרועה דקה יום הזיכרון לשליה ולרחם. 31 מאז נפלטתי לעולם, בשעה 6 בבוקר, 20 דקות בלבד לאחר שהגיעה הפולטת, להלן האמא, לחדר היולדות בהלל יפה. כמעט לידת טייק-אוויי. בארומה מחכים יותר. זו הייתה לידה קלילה, גם בפני עצמה ובעיקר ביחס ללידה של האח השמנמן שבא שלוש שנים לפני כן לאחר הריון רווי בדיאטה עתירת שמרים. ההיריון שלי, אגב, כך התגלה לי דרך מקרה רק לפני כשנתיים, לא היה מתוכנן, רוצה לומר: פאשלה, רוצה לומר: הייתי פנצ'ר. לא שזה התבטא חלילה באופן הגידול שלי או ברמת האהבה שהעניקו לי הוריי. אני מאמין שהתמזלתי למשפחה נהדרת ואוהבת ואני מאחל לכל אחד הורים ואחים (וגיסות) כמו שיש לי. כן, השתבשו אצלי כמה דברים לאורך הדרך, אבל רק מעט מהשיבושים אני יכול לתלות במעשים של המשפחה עצמה. אם כבר, אולי אפשר להאשימם קצת בכמה גנים דפוקים שהעבירו לי. אלה, יחד עם תסבוכים ודפיקויות שליקטתי לעצמי לאורך הדרך, עומדים ביסוד של מי שאני עכשיו, שהוא מישהו שאני לא אוהב במיוחד. כן, שנאה עצמית שולתת.
חגיגה בסנוקר
בעוד קצת יותר משבוע, אם לא יהיו שינויים, אף שלא יצאה הכרזה רשמית על כך, אערוך בביתי, במה שהולך ומתגבש כמסורת, אירוע צנוע לציון יום השנה לשארית הפליטה. נתכנס בדירתי כמה חברים, נשב ונאכל ונשתה ונדבר ונספר דברים, מצחיקים ומעניינים בעיקר, אני מקווה. באירוע שהתקיים לפני שנתיים ויצא יום לפני ערב יום הכיפורים, התפתח ויכוח בין שני חברים על קיומו של אלוהים, לא פחות. הוויכוח הגיע לטונים רמים ומרוגשים למדי, בהתחשב לאופי העליז של האירוע, ואף שנקטע באיבו אין ספק שהסתיים בנוק-אאוט לטובת האתיאיסט בזכות לשונו החריפה והמצליפה שלא נתנה סיכוי למאמין המופתע, שהיה רגיל להיות הדברן ובעל הדעה בדרך כלל באירועים חברתיים. הנוכחים האחרים בחדר צפו בעניין (נדמה לי) בסדרת ההרמות וההנחתות שהתנהלה לנגד עיניהם, עד שהחלטתי שהספיק לי מדיונים כאלה ביום ההולדת שלי ויצאנו לפרסומות.
בתולים
כשהייתי בכיתה ז' ערכתי מסיבת יום הולדת יחד עם חבר מהכיתה, אריק. אריק זה היה טיפוס מעניין. שילוב של חנון ואינפנטיל. יום ההולדת שלו היה בתחילת ספטמבר, אבל לחבריו סיפר שהוא באוגוסט כדי שלא יצחקו עליו שהוא מזל בתולה. חשוב להבהיר כאן נקודה חשובה: גם בכיתה ז' הטיעון הזה נשמע ילדותי ומטופש. כן, אני מזל בתולה, וכן, מדי פעם צחקו עליי "חה, אתה בתולה, אתה בתולה". מצחיק מאוד. ומה? כן, בגיל 12 הייתי בתול. יכול להיות שהדברים היום קצת אחרת, אבל לפחות בזמני היה די לגיטימי להיות בתול[/ה] בגיל 12. אני חושב שזה היה די מטריד אם לא הייתי בתול.
על כל פנים, ערכנו, האריה הפיקטיבי והבתולה, מסיבת יום הולדת משותפת עם אריק, בבית שלו. היו ריקודי דאנס (פאמפ אפ דה ג'אם, ג'וני ג'וני קאם הום ושאר מעדני תחילת הניינטיז) והיו ריקודי סלואו רומנטיים באורות מעומעמים, בהם ידי הבנים נחו על מותני הבנות וידי הבנות נחו על כתפי הבנים, כשביניהם היה די מקום למעבר של סמי טריילר ושני צביקה הדר, ויחד הם נעו מצד לצד, רבע צעד והטיית משקל לימין, רבע צעד והטיית משקל לשמאל וחוזר חלילה, באלגנטיות ורכות של חתלתולים צפודים בפריזר. ערכנו משחקים ותחרויות שאני מתקשה לשחזר מה הם היו, כנראה אמת או חובה ונשיקה-סטירה הנפלאים. אחד החידושים שהנהגנו במסיבה המופלאה ההיא היה שדרוג הפרסים למתמודדים. במקום, או בנוסף לטושים ומדבקות ושאר שטויות, הענקנו גם פרסים של (שימו לב!) קלטות ריקות. במונחים ובעולם של הכיתה שלי היה בזה אלמנט חדשני ומדליק שגם (ולראייה) חוקה במסיבות הבאות במהלך השנה. בסוף הערב, אחרי שנפתחו המתנות לעיני כולם, גמרנו את הערב בישיבה בסלון שרים בקול רם, יחד עם הקסטות, את נוער שוליים ("ענוג", "לילה", "ציירי לך שפם") ומשינה ("העמותה לחקר התמותה") והרגשנו הכי טוב שבעולם. כמה חודשים אחר כך אמר לי אריק בטון הרציני שלו שהיה שמור לעובדות מדעיות ולסיסמאות של תנועת מולדת ששמע מאביו ("הערבים רוצים לזרוק אותנו לים ואנחנו לא יודעים לשחות, אנחנו רוצים לזרוק את הערבים למדבר והם יודעים לנווט") ש"המסיבה שלנו נחשבת למסיבה ביותר של הכיתה אי פעם!" וזו חברים, תהילת עולם.
תקווה
שיבויגן: "כן. תקווה אחת בכל זאת יש. קווה לתשישות. מה שירפא אותך בסופו של דבר, זו התשישות. אתה תזדקן, תיחלש, עם החולשה תבוא המנוחה. וכפי שלא ייוותר בך עוד כוח לשמחה, כך תהיה רפה מדי מכדי לצעוק, למחות, להתייסר. שקט כבר יבוא עליך, ואתה תשקע בו. אתה תהיה שקט שקט, אתה תהיה שארית שקטה של חיים נמוכים, שוקעים, מסודרים. שכבה עבה של עפר תכסה את כל אהבותיך שנגמרו ושנקטעו ושחלמת שיהיו ולא היו, ושהשאירו אותך בסוף לבד. אחר כך בשקט בשקט, ללא התרסה וללא התמרמרות, אתה תתחיל יום אחד לגסוס. לא יעניינו אותך החיים, לא אלוהים, לא התקווה, לא המשמעות של חייך. בדל קטן של כוח עוד יישאר לך כדי לנעוץ בתקווה מבט אטום, מבט אשר גם הוא ילך אט-אט ויטשטש. עד שתמות. קווה לתשישות."
(מתוך "קרום", חנוך לוין)
ובכל זאת
שנגמור באווירה טובה, שיר שעושה לי תמיד נעים לשמוע. רק אל תנסו לתרגם את המילים.
אני מאחל לכולכם שנה טובה באמת.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: