| |
מיקרוקוסקוס
נו, מה. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
| 9/2009
"שוב לא יהיה לי רגע כמו הרגע שלפני"
1.
אז בסוף באו אליי האנשים. אנשים יקרים וטובים ואהובים. ולערב אחד הסלון
היה מלא, אבל לא מלא מדי, וגלי קול עברו ממקום למקום והחיוכים עלו על
השפתיים בין לעיסה ללגימה וגם צחוקים רמים בקעו לעתים, והכול היה נעים
וטוב וכיף ונינוח ויום ההולדת שלי באמת היה שמח. ועל כך תודה לכל החברים,
אלה שקוראים כאן ואלה שלא.
2.
את ארוחות החג של ראש השנה עשיתי אצל סבתא שלי, אישה שכבר 95 שנה מתהלכת
על פני האדמה, וגם אם הזמן והגיל נגסו בגופה וההליכה קשה לה ומכאובים צצים
ועולים ונעלמים, הרי שבשכלה ובחוש ההומור המשונן שלה הם לא נגעו אפילו
במעט. בין פולין לארצות הברית לישראל עברה הסבתא לא מעט בתים, בחלקם גרה
עשרים ושלושים שנה ותמיד כשעזבה אותם, סגרה את הדלת ומעולם לא הביטה אחורה
ולא הותירה בהם בדל של געגוע או נוסטלגיה. לפני כמה שנים, כשנסענו אליה
לסייע באריזת הבית בירושלים, הסתובבתי בו ורחרחתי בפעם האחרונה בחדרים
ובארונות, ריחות ילדות של שבתות וחגים ואוויר קריר של ראש השנה, רעש התריסים הנפתחים
בחדר האחורי, רהיטים ישנים שעמדו יציבים וחיכו תמיד בכל ביקור. את כולם
צברתי ושטפתי בעיניים ובחושים והיא, הסבתא, רק רצתה לצאת משם. ולא שהזיכרונות היו
רעים בהכרח. הרבה זיכרונות טובים היו לה בבית הזה ובאחרים בהם גרה, אך היא
מסרבת להיות נוסטלגית. "אין דבר כזה 'ישן וטוב'", אמרה, "עכשיו טוב".
ואני חשבתי, כמה אנחנו שונים. אני חי כל כולי בנוסטלגיה תמידית לעבַר טוב
יותר, גם כזה שלא היה טוב. הכול נצבע בצבעים ורודים של טוב שלא ישוב,
ולצדו רגעים ואירועים ומעשים שגויים שעשיתי או לא עשיתי והייתי צריך לעשות,
ושאמרתי או לא אמרתי והייתי צריך לומר, ושלעולם לא אוכל לתקן. הווה של
החמצה תמידית לצד געגוע כואב כל הזמן, אל תוך העתיד. איך חיים דבר כזה?
3.
וזה, חברים, הדבר האמיתי. צילומי 8 מ"מ ישנים שצולמו בברוקלין ליד הבית בו
חיה סבתא וסבא שלי ובו גדלו אמי ואחיותיה וסבתהּ וסבהּ וגם הסבתא מהצד
השני. הסרטון נערך על ידי אחי לפני חמש שנים לכבוד מסיבת יום ההולדת
התשעים. כל המשפחה שם, לצד דודים ובני דודים רחוקים ושכנים שקפצו להגיד
שלום. משהו שם, באותנטיות, בידיעה שאלה אנשים אמיתיים שאני מכיר, בחיים
אמיתיים, ולא בתפאורה של סדרת טלוויזיה, לצד השיר העצוב, שהוא אולי קצת
קיטשי אבל מרגש לעזאזל, כל אלה מרעידים לי משהו בעין ובלב בכל פעם מחדש
ויוצרים אצלי איזה געגוע. ואני אפילו לא הייתי שם.
4.
"נזכור את זה בימים שיבואו: אם לא כך ולא אחרת - היה לנו 'אוהו' גדול!"
(חנוך לוין, "הרטיטי את לבי")
5.
וזהו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: