מיקרוקוסקוס

מתפללי תפילת שחרית יודעים שהברכה הראשונה בברכות השחר היא "אשר נתן לשֶׂכְוִי בינה להבחין בין יום ובין לילה". לאט ברור לי מדוע נקבעה ברכה זו לפתוח את סדר ברכות השחר, אך מצד שני ממילא אין בי הרבה אמון במי שקבע שחשוב לו לכל גבר לברך את אלוהיו בכל בוקר שלא עשנו אישה. בכל אופן, לאחרונה נזדמן לי להעמיד את הקביעה הזו, על השכוי - תרנגול בלשון העם - במבחן המציאות כאשר דייר לא ידוע מאחד הבניינים הנמוכים שמאחוריי קנה שכוי בתרי זוזי וקבע את מקומו בביתו או בחצרו, אולי במכירת עודפים מיום כיפור. בדיקה אמפירית אובייקטיבית גילתה שהתרנגול אכן מצליח להבחין ובין לילה, כלומר הוא יודע לא לפצוח בקול בשתיים לפנות בוקר, אך מצד שני היום נמתח אצלו עד שעת ערב מאוחרת והוא דווקא אינו יודע להבחין כאשר התושבים העירוניים שסביבו מנסים לנוח אחר הצהריים, לקרוא ספר במיטה בשעת ערב או סתם לבהות בשלווה בעצים שבחצר. התרנגול לא שמע על שלאף שטונדה או שעות שקט או על נימוס בכלל.

אבל בסופו של דבר זה לא כזה נורא כי התרנגול לא נמצא ממש מתחת לחלון אלא משתלב ברעשים המזדמנים של אזעקות מכוניות, אופנועים ושאר קולות רקע אורבניים של שכונת מגורים ממוצעת ואף מעניק תחושה כפרית מעט לבנייני השיכון המצהיבים. בנוסף לכך, בעוד התרנגול אולי קצת מעיק, אין הוא משתווה לשכנה (או השכן, אם כי אני די בטוח שמדובר בשכנה) המסתורית בבניין שלי שמאז שעברתי לדירה לפני למעלה משנתיים מקפידה לפחות שלוש פעמים בשבוע לפתוח את הבוקר, בשעה כמעט קבועה, במה שנשמע כ"בּוּוּוּאַאאאההה!!" הסכימו עמי שלהתעורר בבוקר ולשמוע "בּוּוּוּאַאאאההה!!" אינו נמנה בעשיריה הפותחת של הרשימה "דברים שיעזרו לכם לעבור את ההשכמה בסבבה". ניסיתי, על דרך האלימינציה, לאתר את זהות אותה אומללה שפולטת את ריאותיה בתרועה רמה בכל בוקר כמעט אך ללא הצלחה. תחילה חשדתי שמדובר בשכנה צעירה ומעוברת, שהריונה הוא השולח אותה אחר כבוד לפלוט את מיצי קיבתה בכיוון ההפוך, אך גם ההריון האנושי הממושך ביותר לא אורך שנתיים, מה גם שלא הבחנתי באף שכה הריונית בקומה. אפשרות אחרת שעלתה היא זו של השכנה מהדלת הסמוכה, אישה בשנות ה-60 לחייה שריח סיגריות בוקע מדלתה בכל שעה, ושאולי כמויות הזפת והעטרן שבגופה מריצים אותה בכל בוקר לחבק את האסלה הקרובה למקום מגוריה, אך גם אופציה זו נשללה בסופו של דבר, כיוון שבעוד שקולה של השכנה נשמע כשל מריאן פיית'פול עם צינון כבד, קולה של בעלת ה"בּוּוּוּאַאאאההה!!" מזכיר יותר דווקא את טום ווייטס הצעיר אחרי הופעה.

בּוּוּוּאַאאאההה!! (אילוסטרציה)

ספקולציות נוספות, כמו שכנה בולמית שגומרת לאכול חמש דקות לפני שאני מתעורר, שכנה בטיפולי כימותרפיה, או אלכוהוליסטית שקמה עם האנגאובר כל בוקר שני צצו ועלו אך עדיין לא הובילו לתשובה וכנראה שגם לא יובילו. אך בזירה אחרת הענייינים קצת יותר ברורים. כשעברתי לדירה הופתעתי לשמוע, בשעות הבוקר בעיקר, נעימת חליל פַּן המזכירה מעט את "הרועה הבודד" של זמפיר מתנגנת לה באוויר השכונה, תמיד אותו קטע קצר פעמיים ואז נקטע. תוך מספר ימים התבהר לי שמדובר בצלצול של אחד מבתי הספר בשכונה אשר בחר בגישה מקורית להודיע לתלמידיו שהגיעה העת להיכנס לשיעור. כל זה טוב ויפה ובאמת לא מעיק, אף אם הנעימה כבר חדלה אחרי זמן מה להרגיע כיוון שתמיד נקטעה באיבה באותה נקודה בדיוק. המעניין הוא שבית ספר אשר נמצא בצד השני של הבניין נקט אף הוא בגישה דומה, אך במקום אותו זמפיר או דמוי-דמפיר בחר להשמיע לתלמידיו את הפתיחה של הקונצ'רטו לאביב (מתוך קוונצ'רטי ארבע העונות) של ויואלדי, גם כן קטע קצר שנקטע בחדות וחוזר פעם שנייה (כי הרי צריך לצלצל פעמיים). כך בשעה שמונה בבוקר התחרו ביניהם זמפיר ו-ויואלדי על תשומת לבי משני עברי השכונה.בד בבד עם אלה, צץ בית ספר שלישי (זה של חב"ד) והשמיע לתלמידיו את הצלצולים ששמעתי אני בבית הספר היסודי: מנגינות קלאסיות, או סוזאנה, יום הולדת שמח, פעמון ווסטמינסטר ועוד - כולם באיכות סאונד של אוטו גלידה או לכל היותר טלפון נוקיה משנות ה-90 שלא יכלה להתחרות ברינגטונים של בתי הספר הממלכתיים. הסתיימה שנת הלימודים ובמשך הקיץ נדמו הפעמונים, מלבד זה של חב"ד בו הוגים בתורה יומם ולילה ובכל השנה. כשהתחילה השנה החדשה התגלה כי אנשי הזמפיר התקנאו באנשי ה-ויואלדי ושינו את הצלצול שלהם לסרנדה "מוזיקת לילה זעירה" של מוצארט! אך אנשי ה-ויואלדי חזו את הנולד ושינו גם הם את הצלצול שלהם למשהו עדכני יותר: הפתיחה של "האהבה הישנה" של שלמה ארצי באיכות סאונד שממרחק נשמעת סבירה, אך מתגלה כדיסטורשנית להחריד כשעומדים ליד בית הספר ממש, כאילו מישהו הקליט את השיר בעזרת טייפ מנהלים שהוצמד לרמקול של מחשב. כעת התנצחו מוצארט ושלמה ארצי מעל ראשי החל משעת אפס ועד שעות הצהריים המאוחרות. אלה משניאים על תלמידיהם את המוזיקה הקלאסית ואלה דוחפים להם גלגל"צ לגרון ויוצרים אצלם רפלקס מותנה של בחילה בכל פעם שמתנגן שלמה ארצי ברדיו, ממש כמו גיבור "התפוז המכני". ברקע המשיכו חב"ד עם האוטו גלידה עד הערב, ובאופן מוזר- לא פעם גם בשבתות ובחגים (לא יכולים לכבות אותו ביום שישי בצהריים?). עוד קיץ עבר ובסוף אוגוסט נמלאתי כולי מתח למי יצלצלו הפעמונים הפעם ומה. באחד בספטמבר התגלה כי אנשי הזמפיר/מוצארט בחרו שלא להתעמת עם השכנים מהצד השני ונשארו מוצארט. מהצד של ויואלדי/ארצי לא שמעתי שום צלצול.א-הא! חשבתי, שוב מכים החבר'ה ממול את אויביהם שוק על ירך ובוחרים בגישה מהפכנית- אצלנו אין צלצולים! התלמידים ייכנסו וייצאו מתי שצריך גם בלי שנודיע להם באמצעות מנגינה זו או אחרת! מצד שני אחת לכמה זמן נשמעים מבית הספר הדים של קריאה במיקרופון בנוסח "צילה, גשי לחדר המורים, תודה."במשך מספר שבועות או חודשים הסתובבתי בתחושה שמוצארט נותר מובס בקרב, עד שיום שישי שטוף שמש אחד ישבתי בשדרה עם ספר ולפתע שמעתי מוזיקה קלאסית צצה מחצר בית הספר- איזה קטע אינסטרומנטלי עלום ולא קליט, מין ספק הקדמה רדומה ומבולבלת לאיזה קונצ'רטו של צ'ייקובסקי או באך, מי יודע, באיכות סאונד מזעזעת כרגיל. מאותו יום התחלתי להבחין שאותו קונצ'רטו רבע עוף באמת מתנגן מספר פעמים ביום. התיאוריה שבה אחזתי התבררה כמופרכת. ברקע, כמו תמיד המשיך האוטו-גלידה של חב"ד להשמיע מנגינות מגוונות ועתיקות, מסרב ליטול צד במאבק.

זהו. אז חוץ מתרנגול אחד, שכנה מקיאה כרונית, שלושה בתי ספר מצלצלים, כמה אזעקות של מכוניות, אוטו זבל בחמש בבוקר ורכב שמסתובב בימי שישי עם רמקול על הגג ומודיע ליהודים היקרים על שעת כניסת השבת, בסך הכול די שקט פה. 

שקט בשכונה (אילוסטרציה)

שבוע טוב.

(כן, אני יודע, מה עם חלק ב' של הפוסט הקודם. יגיע)