כזכור, בחלק הראשון
של סיפורינו הנוסטלגי, מגיעים ברוטוס וחברו אלעד למופע חלטורה לוועדי
עובדים בקולנוע שרון, בחול המועד סוכות תש"ן. רצף אירועים קוסמי מביא את
ברוטוס אל אחורי הקלעים של הקולנוע, שם הוא פוגש את האלילים בשר ודם אלי
גורנשטיין, מאיר סוויסה ורון שובל. הוא מקבל מכולם חתימה, ומהשניים
הראשונים אפילו את מספרי הטלפון הפרטיים שלהם בבית. ארוחת הצהריים קוראת
לברוטוס לשוב לביתו מתוך כוונה לשוב לשם מייד אחר כך.
חזרתי הביתה בלב מתרונן ונרגש. בבית חיכתה לי ארוחת הצהריים, שלפי
ניחוש מושכל הכילה בוודאי טבעול מחומם כלשהו בשילוב פסטה או שאריות מארוחת
השבת/החג האחרונה. כמובן שמייד התקשרתי לאלעד לספר את כל קורותיי ואת כל
הניסים והנפלאות שנקרו בדרכי בזכות אובדן ארנקו. אלעד התרגש גם הוא וביקש
שאתן לו את מספרי הטלפון של הכוכבים. נתתי לו אותם, על אף הבטחַתי המפורשת
לסוויסה, מתוך רצון לכפר במעט על האשמה שבאובדן הארנק, אך השבעתי אותו לבל
יגלה אותם לאיש. אמא שלי, למרבה ההפתעה, הייתה קצת פחות נרגשת מהעניין
ואחי (אני לא בטוח לגבי הפרט הזה, אבל הוא נשמע הגיוני כך שנאמר שכן) לעג
להתרגשותי וטרח בניסיונותיו לגרום לי להרגיש פתטי (דבר שצלח ברבות השנים
אך לא בגללו ולא בשל הנזסיבות האלה). לאחר שאכלתי את ארוחת הצהריים שמתי
פעמיי בחזרה לקולנוע שרון, רק כדי לגלות שהדלת האחורית סגורה, שהמשאיות
עזבו והמקום עומד שומם כאילו מעולם לא הייתה במקום חלטורה רק כמה שעות
קודם לכן. בראש מורכן עשיתי את דרכי הביתה אכול באשמה על כך שאסור היה לי
לנטוש את משמרתי ולהניח לכולם להסתלק.
הייתם מצפים שבשלב הזה, לאחר שוך ההתרגשות, אשוב למסלול חיי התקינים
כאחד האדם. ואכן כך עשיתי. אך עדיין אל לכם לשכוח שבבואכם לדון בכותב
שורות אלו, במיוחד בכל הנוגע לשנות ילדותו המוקדמות, יש להתחשב בעובדה
שמדובר בדביל. וכשילד דביל מחזיק בידו את מספרי הטלפון של סלבריטאים, אי
אפשר לצפות ממנו לא לעשות איתם משהו.
באותם ימים, אם אינני טועה, הייתי כתב צעיר בעיתון ילדים ונוער בשם
"משהו!". זה היה ירחון (ואחר כך דו-שבועון ואז שוב ירחון ואז כלום) מגניב
למדי (כמה מילים עליו בכתבה הזאת)
שצירף לכל גיליון מדבקות של מפורסמים עם הכיתובים "סילבסטר סטאלון זה
משהו!", "אורי פיינמן זה משהו!" וכו' וגם היו לו קומיקסים של מישל קישקה
ומדורים מעניינים. הייתי אז מה שמכונה כמ"צ - כתב משהו צעיר. במהלך שנות
כהונתי ככתב צעיר התפרסמו בערך 200 מילים פרי עטי, כולן בכתבה אחת בה
ראיינתי שחקן זר של מכבי נתניה שגר אצלי בבניין. על כל פנים, קיוויתי לנצל
את המידע שברשותי כדי לערוך ראיונות עומק עם השחקנים בתקוה לשלוח אותם
לעיתון ולזכות בתהילה בקרב עשרות קוראי הירחון.
אז התחלתי להתקשר אליהם.
במשך כמה שבועות התקשרתי לא פעם ולא שלוש פעמים לבתיהם של שני
הידוענים, ולהזכירכם- באותם ימים היה לנו בבית טלפוןן חוגה. אצל גורנשטיין
ענתה לי ברוב חוצפתה המזכירה האלקטרונית. לא השארתי הודעה. מה אני, כלב?
התקשרתי שוב. ועוד פעם ליתר ביטחון. לבסוף כשענה קולה של אישה מעבר לקו
ביקשתי בפשטות לדבר עם אלי. החצוף לא היה בבית. היה בהצגה או משהו. לבסוף,
לאחר מספר מזכירות אלקטרוניות נוספות עלה בידי להביא אותו אל השפופרת.
הברנש זכר אותי. עכשיו, שלא תחשבו שסתם אמרתי "נכון שעוגת גזר זה מגעיל?"
וניתקתי. לא ולא. ערכתי ראיון איתו. בבלוק צהוב קטן כתבתי כחמש-שש שאלות
(היחידה שאני זוכר היא "מתי החלטת שאתה רוצה להיות שחקן?"). אלי היה מנומס
וקורקטי והשיב על כל שאלה בקצרה ואני רשמתי. וזהו. הרגשתי מבסוט מעצמי.
היו לי בערך 15 שורות של ראיון עיתונאי נוקב, לפני עריכה.
עם סוויסה העסק גם לא הלך בקלות. הברנש לא היה בבית. מזכירה אלקטרונית.
זה הרבה לפני עידן השיחה המזוהה כך שברור לי שהוא לא סינן אותי. ואז ערב
אחד הוא הרים את הטלפון. הצגתי את עצמי בתור הילד ההוא מקולנוע שרון, אך
הוא השיב שהוא ממש-ממש לא יכול לדבר עכשיו וביקש שאתקשר בעוד שעה. אמרתי
אין בעיה. דקה אחר כך גיליתי מדוע הוא היה לחוץ כל כך: בערוץ 2 הניסיוני
הייתה תוכנית על צ'ארלי צ'אפלין והוא (סוויסה, לא צ'אפלין) הגיש את
ההקדמה. לא להאמין, הבנאדם חי בתסביך גדלות, חייב לראות את עצמו
בטלוויזיה. בכל אופן, אחרי שעה התקשרתי שוב. לא ענה! חצוף! לא ויתרתי
והתקשרתי אליו למחרת, הפעם הוא ענה. "לאן נעלמת אתמול?" שאלתי אותו
בתוכחה. מה ענה לי? "הייתה לי הצגה." מחלתי על כבודי ושאלתי אותו אם יהיה
מוכן להשיב לי על כמה שאלות. בוודאי, אמר הסוויסה. אז שאלתי מתוך הבלוק
הצהוב קטן כמה שאלות כמו מתי התחיל להיות שחקן, איזה שחקנים הוא אוהב
ובאלו הצגות הוא משתתף בימים אלה. מילאתי את 15 השורות, הודיתי לו וניתקתי
בתחושת הישג.
הצגתי את הראיונות בפני אימא שלי, שעיתונאות הוא מקצועה, והיא העירה לי
בעדינות כמה הערות בונות מהן הבנתי שאפילו "משהו!" לא ירצו לפרסם את החומר
העיתונאי שלי. אין דבר, אמרתי, לפחות נשוויץ לפני המורה לדרמה. באתי למורה
בחוג דרמה עם שני הדפים הצהובים משודכים לזה, נפנפתי בהם כאומר "נה עלייך,
תראי איזה קשרים יש לי בעולם התיאטרון!" היא אמרה "יופי". או משהו כזה,
אני לא חזק בדיוקים סמנטיים.
וכאן, בעצם, מסתיים הסיפור כיצד ברוטוס נגע בתהילה. מן הסתם מסתתר כאן
מוסר השכל, אך אני משאיר לכל אחד מכם הקוראים, למצוא אותו בעצמו ולשלוח לי
אותו בדואר, בצירוף חתימה והקדשה אישית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: