מיקרוקוסקוס

הסיפור הזה מתחיל אתמול אחר הצהריים עת עברה אמי ניתוח קטן אך לא נעים במיוחד, שאין צורך להיכנס לפרטיו בבית החולים "געזונטהאייט". היום בבוקר שבה הביתה, כשמקביל עשתה סבתא שלי את דרכה בכיוון ההפוך, לבית החולים המקומי בשל סיבוך של אחד מיני החוליים ממנה היא סובלת. מוקדם יותר השבוע הצהירה הסבתא שמעתה לא תיטול יותר תרופות ולא תקבל טיפולים המיועדים להאריך את חייה, אלא רק כאלה שנועדו להפחית את סבלותיה ואת מכאוביה שכן די לה במצב והיא מוכנה ומזומנה לקבל את פני הקוצר ולהיפגש מחדש עם בעלה ממנו מהתאלמנה לפני 25 שנה. בשיחת טלפון טרנס-עירונית הבוקר הפצירה אמא שלי באימהּ לסטות מהחלטתה וללכת לבית החולים, כיוון שהיא זקוקה למספר ימי התאוששות בטרם תיזרק לעולם היתמות המלאה. זה באמת נראה לא הגיוני מצד האישה שכל חייה ניסתה שלא להכביד על אחרים, להחזיר ציוד דווקא יום אחרי הניתוח של הבת שלה. בשלב זה החלו להתעופף שיחות טלפון בין בני המשפחה המורחבת, דודים ונכדים ואחים, כשלא ברור לאן מנשבות הרוחות ומה ילד יום. בשעת אחר צהריים מוקדמת כבר החלו להגיע מסרים מכיוון נתניה לפיהם מצב הסבתא אינו שפיר וקצת אחר כך כבר הגיעו מסרים חדשים הקוראים לנו להגיע ומהר, כי נראה שהגיעה העת להיפרד. בתוך זמן קצר כבר אספו אותי אחי ואשתו, כשזו האחרונה מופקדת על נהיגת השודים ואחי מופקד על קבלת שיחות השואלות מתי אנחנו מגיעים ועל אלה המקבלות והמעבירות עדכונים מהחמ"ל. הגענו למחלקה מתנשפים, שם חיכו כבר הוריי ואחי השני ואשתו וגם אחת הדודות, ובחדר שוכבת הסבתא בעיניים עצומות, צינורות חמצן באפה, עירויי דם ונוזלים מוחדרים לגופה ומכשיר שעושה "פינג!" בתצוגה גרפית מרשימה מעליה. פקחה הישישה את עיניה והחלה לדבר חלושות. בקול עייף הודתה לכל אחד ואחת מהנוכחים והנפקדים בחדר על אהבתם ונתינתם, איחלה לכולנו אושר ואהבה וחיים ארוכים ובעודנו דומעים ונרגשים נאנחה והפטירה, "יש לי דבר אחד לומר על כל המצב הזה: Feh!" (המילה האהובה עליה להבעת סלידה). אחר כך החלה לזמזם בקול חלוש שירי שבת וכולנו הצטרפנו בשירת "שבת שלום ומבורך", "שלום עליכם מלאכי השרת" וגם זמירות שבת בארמית שאבא שלי שר ואנחנו המהמנו. זה בהחלט היה מרגש והתחושה הייתה שהשעות הקרובות הן כנראה האחרונות. רק האחות עקומת האף נכנסה ונזפה בנו, "קצת פרופורציות, באמת."  על כל פנים, אמא שלי הייתה חייבת לחזור הביתה לזמן קצר לשם איזו פרוצדורה פוסט-ניתוחית הכרחית וארוחת ערב קלה, ואני החלטתי להצטרף אליה ולאבא ולמטפלת הפיליפינית ולחזור עמם מהר ככל שניתן. הגענו הביתה וכמה דקות אחר כך צלצל הטלפון. הלב צנח. על הקו היה אחי. הוא מסר שסבתא במצב הרבה יותר טוב, היא יושבת במיטה, אוכלת ומתלוצצת עם רופאיה. כל זה, להזכירכם, לא יותר מחצי שעה אחרי שכבר נפרדה מאיתנו ועשתה סימנים של צ'ק-אאוט. שתי דקות אחר כך צלצל הטלפון שוב. הלב צנח פעם שנייה. על הקו סבתא. רצתה לדעת אם המטפלת לקחה איתה במקרה את השיניים התותבות שלה כי היא לא מצליחה לאכול את העוף בלעדיהם.

בחזרה בבית החולים סבתא כבר ישנה, אבל ממש לפני שעזבתי התעוררה. אמרה לה אמא שלי, "כבר נפרדת מכולם כל כך יפה. תצטרכי לעשות שידור חוזר בפעם אחרת." ענתה לה הסבתא, "אולי אצטרך לשקול את הדברים שלי מחדש".

אין לנו אשליות שהיא תחיה לנצח וגם ברור שלא נשאר לה המון זמן, אבל ברור לכולם שמדובר באישה מדהימה ונדירה שחוקי הרפואה והביולוגיה נכנעים לרגליה, שגם ברגעיה האחרונים תמצא משהו מצחיק להגיד לעולם, ושחסרונה למשפחה כעמוד אש, כמלכה-האם הנצחית, יהיה מורגש מאוד. בשלב הזה הוא בלתי נתפס.