מיקרוקוסקוס

ל"ג בעומר אמנם חלף אבל עדיין לא מאוחר לסיפור ל"ג בעומר מהילדות העשוקה שלי.

ובכן, בילדותי נהגנו להבעיר מדורה בשדה שמול הבית. יום פני החג נסענו לחברים במושב שנתנו לנו כמה וכמה חתיכות בוק טובות למראה, הוספנו כמה קרשים שמצאנו בסביבה , וכך הייתה לנו מדורה לתפארת. מנגל לא היה, רק כמה חתיכות מפרי העונה או גלידה בשנים מוצלחות, אבל כילדים לא היו לנו טענות כל עוד הורשינו (ובעיקר הורשה אחי) ללכת לישון מאוחר ממש כפי שעשה רבי שמעון בר יוחאי במערה בשעתו. לרוב הורשינו, אחי יותר ואני פחות, להישאר סביב המדורה עד שעה מאוחרת ממש כמו אחת עשרה או אפילו אחת עשרה וחצי בהתאם לכושר העמידה של ההורים מול תחינותיו של אחי, אך בסופו של דבר לרוב יצאו כולם מרוצים -

- עד השנה ההיא שבה הוריי נאלצו ללכת לחתונה. זה חייב לקרות מתישהו. כל כך הרבה אנשים מתחתנים בל"ג בעומר, שסטטיסטית נידון כל אחד לקבל מתישהו לפחות הזמנה אחת לחתונה בערב ל"ג בעומר. הוריי קיבלו כזו ולא יכלו להבריז ולכן הפקידו אותנו בידי השכה מהבניין הסמוך שהבן שלה היה חבר של אחי (ואחר כך נעשה חבר שלי אחרי שנתתי לו ביס מהארטיק שלי) תוך שהם מרגיעים אותו שיוכל להישאר במדורה עד מאוחר. בשבע בערב, בעוד המדורות האחרות רק מתחילות להתארגן הלכנו לשדה אחי, אני, החבר ואימו של החבר. בנקודה כלשהי בשדה קבענו את מקומינו והאימא הדליקה שני גזעים קטנטנים של עצי בוק בעזרת כמה זרדים. אש קטנטנה בערה חרש ואנו התיישבנו על החול ובהינו בה בשתיקה. מקץ שעה קמה האמא וחזרה כעבור מספר דקות עם קרטיבים בטעם קולה. אכלנו את הקרטיבים והמשכנו לבהות בשני הבוקים הקטנטנים ובאש הקנטנה שהפיצו. ברקע צהלו חבורות הילדים עם מדורות הענק שלהן ושמחת החג המשוחררת, כלועגים למדורת העניים בקצה השדה. בשעה תשע הכריזה האמא שזהו, נגמר. אחי, שכבר הספיק לצבור מטען של מרמור, זעם על ההכרזה ביקש הארכה. האימא הסכימה וחזרנו לבהות בבוקים ובשלהבת נר הזיכרון שלה. מקץ עשרים דקות נוספות הכריזה האימא שזהו, נגמר, סופית, צריך ללכת לישון, וכיבתה את המדורה.

עלינו הביתה מאוכזבים. אני עשיתי פיפי, צחצחתי שיניים והלכתי לישון. אחי, לעומת זאת, זעם על הפגיעה ברוח החג ובקודשי ישראל, ונשאר ער מול הטלוויזיה. וכך כאשר שבו הוריי מהחתונה בשעת חצות, מצאו את אחי יושב במרכז הספה, זרועותיו שלובות בהתרסה ופניו מביטות במרקע בזעם אצור.

"אתם-אמרתם-שאני-אוכל-להישאר-עד-מאוחר-במדורה-אבל-היא-כיבתה-את-המדורה-בתשע" סינן האח בכעס כלפי ההורים, שניסו להרגיעו ללא הועיל.

אני לא יודע איך המשיך הסיפור, אך מאחר שהאח קורא כאן לפעמים הוא מוזמן להשלים את הסיפור בעצמו בדף התגובות או במייל. ואם לא, תיאלצו, כמוני, לחיות בעלטת אי-הידיעה עד קץ הימים. כמאמר חז"ל: אם אני לא טס, אף אחד לא טס.

חג שמח.