מיקרוקוסקוס

*

בכיתה א' הייתה לנו המורה רבקה, שהיה לה תיק בצבע אדום-חום. אנחנו התלמידי נהגנו לשחק משחק של רולטת-תיק: רבקה עמדה בקצה המסדרון לפני השיעור ודיברה עם מורה אחרת ואנחנו היינו מתגנבים, נוגעים לה בתיק ובורחים בלי שהיא תשים לב.

*

בכיתה ב' הייתה לנו המורה צלילה. כן, צלילה. במלעיל. היא הייתה גבוהה והייתה לה חולצה מאילת עם מין כיס פלסטיק באמצע ובתוכו נוזל כחול, כמו ים, וזה היה מגניב לאללה.

*

זה מזכיר לי, בהערת אגב, שפעם אורלי הגיעה לכיתה עם חולצה שעליה הדפסת פלסטיק של דובי וכשלוחצים על הדובי הוא מצפצף. מה שהיא לא לקחה בחשבון זה שכולם יתלהבו מהחולצה ושבהפסקה כולם יתחילו לשלוח לה ידיים לחזה כדי ללחוץ על הדובי המצפצף. כשאני קורא את זה ככה, זה נשמע יותר נורא ממה שזה היה, אבל אלה היו האייטיז והמודעות לקטע של הטרדה מינית לא הייתה ממש חזקה אז. וממילא בכיתה ב' לא ממש היו לה ציצים.

*

אצל צלילה קיבלתי את ציון ה-100 הראשון שלי. זה היה מבחן בתורה והציון היה כתוב בטוש כחול מוקף בעיגול. צלילה גם נהגה לפעמים, במבחנים מוצלחים, לכתוב את הציון 100, מתחתיו את המילה "מצוין!" ואז לחתום את השם שלה. כך יצא שהאינדיקטור למצויינות של תלמיד היה הקריאה הנרגשת "קיבלתי מאה-מצוין-צלילה! קיבלתי מאה-מצוין-צלילה!"

*

אותה אורלי ממקודם הייתה כאמור חובבת גאדג'טים. וכשלכולם היה קלמר פלסטיק מלבני שנפתח מלמעלה עם מעין מגנט, לה היה קלמר כזה אבל עם כפתורים קטנים, שכל אחד מהם פתח משהו אחר: תא לעפרונות, מחדד נשלף, סרגל קטן שצץ, תא למחק ועוד. גם הוא נשבר די מהר אחרי שכולם לחצו לה על הכפתורים כל הזמן.

*

בכיתה ג' צלילה המשיכה איתנו וכמו כל מורה במהלך הקריירה נכנסה להריון. זה היה הריון די קשה כי ככל שהוא התקדם היא נעדרה יותר ויותר מבית הספר ולפעמים לא הגיעה במשך שבועות. בהיעדר מורים מחליפים ראויים, את מקומה של צלילה מילאה לרוב שולה המנגנת עם האורגן שלה. מאחר שהיה גבול למספר השירים שיכולנו ללמוד בשבוע היינו צריכים למלא את הזמן בבידור איכותי. וכך דרך כוכבי ונהייתי הבדרן של הכיתה. הייתי נעמד מול כולם ומבצע מערכונים של דודו טופז וכל מיני אילתורים שאני מתקשה לשחזר בזכרוני. הייתי כוכב ואור הזרקורים נעם לי.

*

יום אחד צלילה הגיעה וכולנו התרגשנו. היא נכנסה לכיתה עם היומן ביד ובבגד ההריון הרחב שלה, נעמדה ליד השולחן שלה, הסתכלה בנו במשך דקה ארוכה ובלי לומר מילה פנתה ויצאה חזרה החוצה. אנחנו, תלמידים ממושמעים, נותרנו במקומותינו סקרנים ונרגשים, עד שכעבור דקה נשמעה צעקה של אחד התלמידים מהכיתה שלידנו, "המורה צלילה התעלפה!"

*

אני יודע שהכול עניין של פרספקטיבה, אבל עד היום אני די משוכנע שהתלמידים מכיתה ח' ששיחקו כדורסל בחצר בהפסקה היו ענקים, או לפחות בגובה של בוגרי תיכון. אני הייתי הולך תמיד סמוך לקיר מפחד שכדורסל תועה יפגע לי בראש. או אולי מדויק יותר לומר: לאחר שכדורסל תועה פגע לי פעם בראש, הייתי הולך תמיד סמוך לקיר מפחד שכדור תועה יפגע בי שוב.

*

אני לא חושב שיש תלמיד שאהב ימי הורים יותר ממני. ההורים שלי תמיד היו חוזרים מחוייכים משפע המחמאות שהורעפו על בן הזקונים שלהם, כמה הוא חברותי וחכם וממושמע וילד טוב. מקסימום היו קצת הערות על זה שאני צריך לשמור על קצת יותר סדר במחברות או לא לשכוח להביא מפית לארוחת עשר.

*

וזה מזכיר לי שפעם, בכיתה ב' או ג', נפלה לי שן במהלך ארוחת עשר והנחתי אותה על המפית ובסוף הארוחה רוקנתי את הפירורים לפח, יחד עם השן. בצר לי פניתי למורה ואמרתי לה שבטעות זרקתי את השן לפח והיא אמרה "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?"

*

אחר כך לך תוכיח לפיית השן שבאמת נפלה לך השן ושמגיע לך כסף בתמורה.

*

בגיל ילדות מבוגר, כשגיליתי מי היא באמת פיית השן, שאלתי את הפייה שהביאה אותי לעולם מה היא עשתה עם כל השיניים שהיא אספה והיא אמרה "זרקתי אותן לפח, מה רצית שאני אעשה איתן?"

*

איכשהו חשבתי שהיא תהיה יותר סנטימנטלית בקטע הזה. אחרי הכול, היא שמרה קווצת שיער מהתספורת הראשונה של אחי.

בכיתה ד' עברתי לבית ספר אחר ושם המורה בכלל הייתה מאוהבת בי. כולן היו מאוהבות בי. המורות, זאת אומרת.

*

ופעם בכיתה ד' התגלגלה לידי התלמידים תמונה ממגזין פורנוגרפי ובה נראה גבר עירום שוכב על מיטה עם איבר גדול וזקור וסביבו משהו כמו עשר בחורות עירומות ועליזות המשתוקקות אל האיבר. התמונה עוררה סקרנות גדולה וכולם, כולל כותב שורות אלה, התקבצו סביבה בהפסקה כדי לחזות בפלא. אחר כך בשיעור איכשהו נודע למורה על התמונה והיא כעסה על התלמיד שהביא אותה ועל כל שאר התלמידים ששזפו את עיניהם בפרי האסור והמרשים. התלמיד הקורבן אמר להגנתו "אבל המורה, אפילו ברוטוס הסתכל בתמונה!" והמורה אמרה "ברוטוס? עליו אני לא מאמינה!". לא טרחתי לתקן אותה.

*

פלא ששנאו אותי שם?

*

אגב, המשפט שלעיל "אחר כך בשיעור איכשהו נודע למורה על התמונה" הוא לא בהכרח מדויק. יש סיכוי כלשהו שהניסוח צריך להיות "אחר כך בשיעור סיפרתי למורה על התמונה" וגו'.

*

פלא ששנאו אותי שם?

*

כמו שבכיתה ו' (כאן הזיכרון הוא ודאי וברור) התלמידים התחילו להביא מציתים לכיתה ובהפסקות היו משתעשעים איתם ומתחרים בלהבות הגדולות שיצאו מהן. ואני, באמצע שיעור היסטוריה, ללא כל הקשר או סיבה או שכל, הרמתי את ידי ואמרתי בקול רם וברור לנגד עיניהם הנדהמות של התלמידים, "המורה, הבנים מביאים מציתים לכיתה ומשחקים איתם בהפסקות."

*

פלא?

*

ועדיין, למרות המכות שחטפתי והקללות וההלשנות שלי והחולשה שלי בכדורגל והחוכמולוגיות שלי, איכשהו עדיין נחשבתי בעיני המורות תלמיד אהוד ופופולרי. ולא רק על ידן:

*

בכיתה ז' המורה שלי עשתה מעשה מטופש וביקשה מכל אחד שירשום על פתק את שמות שלושת החברים הכי טובים שלו. את התוצאות היא רשמה על הלוח, ובכל פעם שהשם של מישהו חזר היא הוסיפה סימן + ליד השם. השם שלי חזר ושוב ברשימת פלוסים ארוכה שהרימה אותי לגבהים של פופולריות והשפילה לעפר את אלו ששמם לא הופיע על הלוח. לזכות המורה אומר שזה היה המעשה המטופש היחיד שהיא עשתה שלרוב היא הייתה מורה מצויינת. לזכותי אציין שרשמתי על הפתק שלי תלמידים שידעתי שבוודאות יזכו לניקוד נמוך. לא שזה עזר יותר מדי.

*

לא אהבתי את הסנדביצ'ים שאבא שלי הכין לי לבית הספר. הם תמיד היו עשויים משאריות חלה או בייגל מופשר עם ריבה או חמאת בוטנים, מעוכים ומתפוררים בתוך שקית פלסטיק משומשת. לחברים שלי היו סנדביצ'ים כל כך יפים - פרוסות לחם שחור טרי פרוס עם נקניק או ממרח שוקולד, עטופות בנייר שעווה בתוך שקית ניילון קטנה וחלקה. כמה נקיים, כמה יפים, כמה מפתים נראו הסנדביצ'ים שלהם לעומת שלי. ובכיתה ז', כשהחלטתי להביא איתי ירקות יחד עם הסנדביץ', נוספו לשקית פרוסות מדולדלות ורכות של פלפל אדום ומלפפון עטופות בניילון נצמד מקומט.

*

והפיתות, הפיתות שחוממו במיקרוגל והפכו לאבן עד שהגיעה הפסקת העשר.

*

וזה מעניין שלרוב אני מוצא אצלי רגעים וזכרונות להיאחז בהם בגעגוע והעבר נצבע בצבעים ירוקים של אושר ותום, גם כשברור שהוא היה חום ומסריח. אבל לא כאן. גם כשבמבט לאחור אפשר אולי לשכוח את הריח המחניק במסדרון של זיעה וטריינינג וקלמנטינות מעוכות, את הטעם החלוד של המים בברזייה, את הבכי מהמכות, את הדחיפות במדרגות, את הערסים הבהמיים והבריונים; גם כשיש כמיהה לימים אחרים, טובים יותר מההווה הזה; לא הייתי חוזר לרגע אחד לבית הספר היסודי. פעם אחת שם הספיקה לי. שחור, לבן וצבע. אני זוכר הכול בדיוק כפי שהיה.

*

Kodachrome

They give us those nice bright colors

They give us the greens of summers

Makes you think all the world's a sunny day, Oh yeah

I got a Nikon camera I love to take a photograph

So mama don't take my Kodachrome away