מיקרוקוסקוס

כשסיימתי את לימודי בית הספר התיכון שלי לפני כך וכך ושנים בבית הספר על שם ההוא וההוא, היה המחזור שלי מחזור נ' – מחזור היובל.

אי לכך, ערב לאחר טקס הסיום של המחזור שלי, נערך בבית הספר מופע גרנדיוזי לציון נ' מחזורים של תלמידים. מיני ידוענים שלמדו בבית הספר הופיעו במקום והסתובבו עם כוסות משקה ביד ומדבקות עם שמם על בגדיהם: כוכבת טלוויזיה בינונית אחת, כמה אנשי צבא וביטחון אפרוריים בדימוס, ראש עיר לשעבר אחד ועוד כמה מאות אנשים מכריסים, מקריחים ומשועממים שהופיעו רק כדי לראות איך התלמידה הגבוהה היפה, שכולם חיזרו אחריה, הפכה לאישה שמנמנה, מתוסכלת וגרושה (פעמיים).

כאמור גם היה מופע חגיגי בהשתתפות התלמידים, גדוש בהומור קרש מפוהק, שירים עליזים בנושאים נוסטלגיים מעברו של בית הספר ועלילה בכיכובו של המשורר שעל שמו נקרא בית הספר. גם אני, בזכות כשרון המשחק הבלתי מעורער הטמון בי, נטלתי חלק בספקטקל. התפקיד היה קטן למדי. קטן מאוד אפילו: על ספסל על הבמה ישבה עלמה יפת תואר ובהתה באוויר. אני, לבוש בז'קט מגוחך ומשקפי ראייה ניגשתי אליה חרש, התיישבתי לידה ואמרתי בנימה של קשיש פדופיל:

- "מה מעשייך כאן בגן?"

- "אני משתעשעת בדד" השיבה.

ואז הפלתי את הפצצה:

- "האוכל להשתעשע בדד השני?"

חושך. סוף הסצנה.

עד עכשיו הקהל מנסה להתאושש..