מיקרוקוסקוס

המעשה בו מדובר התרחש בשנת 97'. אבא ואמא שלי, שהם גם הוריי לעת מצוא, נסעו לטיול של שבוע בבריטניה כדי לחוות קצת קולטורה אמיתית בתיאטראות של לונדון, ולא לשבת עם כל האספסוף בהיכל תרבות מעופש עם טלפונים מצרצרים וחולי שחפת בקהל שמשתעלים את ריאותיהם למוות לאורך שלוש מערכות.

אם כן, בעת שעמדו שניהם במבואה של התיאטרון נעצה אמי מרפק בצלעותיו של בעלה ולחשה: "תראה, הנה ג'ון קליז!" (מי שלא יודע מי זה ג'ון קליז מתבקש לסור לגוגל מיידית, ואחר כך אל ספריית הוידאו הקרובה למקום מגוריו כדי להשלים פערים בהשכלתו אודות קומדיה, משחק והומור בכלל).

איפה היינו לפני הסוגריים? אה, כן. המרפק. אבי חש את המרפק והפנה את מבטו אל עבר הכיוון שהורתה אמי באופן מרומז אך ברור בעזרת עיניה. ואכן, מרחק מספר מטרים מהם ניצב ג'ון קליז – באזל פולטי, בעל התוכי המת ומאות דמויות אחרות שהופיעו חזור והופע על מסכי הטלוויזיה שלנו בסרטי ותוכניות מונטי פייטון והמלון של פולטי  – או, לחילופין, אדם שדומה לו מאוד, ושוחח עם חברים וקולגות. התקרב אבי בצעדי אגב אורחא ובחן את גובהו של הסלבריטי. כאן יש להעיר בהערת ביניים שאבי מתנשא לגובה של שני מטרים, ואילו ג'ון קליז, לפחות על פי הפרסומים, אמור להיות בערך 1.96 או 1.97 מטרים גובה מעל פני האדמה. סקירה זו הראתה שגם הגובה מתאים. המסקנה הייתה מתבקשת-If it looks like a duck, and it sounds like a duck…

אם כן, לפניהם עמד אדם שבלי שידע הפך לבן-בית אצלנו, וציטוטים שלו נעשו חלק בלתי נפרד מחיינו, ושוחח על הא ועל דא עם חבר מרעיו. "נו, תיגש אליו" לחשה האם לאב ונעצה שוב את המרפק. הוא חש נבוך. סתם כך, באמצע הלובי, ייגש אל השחקן ויגיד לו "מה המצב, ג'וני?" כאחרון הישראלים חסרי התרבות שחש שכולם אחוקים שלו? יפלוש לפרטיותו? הוא הרגיש שאין זה ראוי. עם זאת המרפק השלישי הבהיר לו שהוא חייב לעשות זאת, אחרת איך יבשר למשפחתו שראה את ג'ון קליז אבל התרגש והתבייש כמו ילדה קטנה הרואה את יעל בר זוהר ומתחבאת מאחורי הרגליים של אמא שלה? לא! הוא יהיה גבר! הוא ייגש אליו בנועם ובתרבותיות, יאמר לו שלום, ואם יענה לו – יחשוב כבר על משהו כדי להמשיך את השיחה.

צעד אבי שוב היישר אל השחקן, כחכח בגרונו ואמר בקול השלו והנעים ביותר:"Excuse me, Mister Cleese".

הביט בו השחקן וענה: "I'm sorry, I'm not John Cleese".

אבי לא נבהל מההתחמקות והשיב: "You certainly look like him".

אך זה ענה לו: "YES, BUT I HAVEN'T GOT THE SILLY WALK".

התשובה הזו, כמובן, הסגירה אותו, אך לאבי לא נותר עוד אומץ (וחוצפה) להמשיך ולהתעקש. הוא התקפל במקומו כבובת גומי שהוציאו ממנה את האוויר ושב אל אימי מאוכזב ומבויש מכישלון המשימה. רעייתו טפחה על גבו וניחמה אותו: "אתה ואני יודעים את האמת, אנחנו יודעים שזה הוא ושראינו אותו וזה מה שחשוב".

וכך, חברים, מסתיים הסיפור. וכך עובר אצלנו הסיפור בארוחות המשפחתיות, מפה לאוזן, מדוד לאחיין, מתרפקים בגעגועים ובנוסטלגיה על היום בו אבא שלי פגש (או לא פגש) את ג'ון קליז.

*הכותרת והמשפט האחרון שונו הודות להערתה המחכימה של RoTem