מיקרוקוסקוס

דיברתי לפני כמה ימים עם חבר טוב מהתיכון. אחד הבודדים שנשארו. הוא שאל אותי אם שמעתי על ה', שצעירה מאיתנו בשנתיים. מסתבר שהיא בהליכי גירושין. זה נשמע מוזר, כי כך גיליתי שלא רק שאני בגיל בו אנשים כבר מתחתנים, אלא שאני גם בגיל בו הם כבר מתגרשים. גם חבר אחר, שאני מכיר, באופן מילולי, מהזמן בו שנינו ישבנו על הסיר, הספיק להתחתן ולהתגרש אחרי שנה. אמרתי לחבר מהתיכון שזה נשמע קצת מבהיל. כי אני הרי תקוע תודעתית בגיל 17, ובו זמנית גם מרגיש בן 80, אבל בשום אופן לא מרגיש כמו 28, ובכלל לא מרגיש מוכן לשום קשר מחייב. דיברנו על איזה כאב ראש וכאב לב הוא עניין הנישואין והגירושין, וגם כלכלית זה עסק לא קל. כך הגעתי למסקנה שבעצם בכך שאני לא מתחתן אני חוסך הרבה כאב ובלגאן לאנשים ולמשפחה. כמקדם הגנה אני אפילו נמנע מלצאת עם בחורות, שלא נגיע בטעות למצב של חתונה. וכסייג נוסף, על מנת למנוע כל מצב של גירושין עתידיים, אני לא מדבר בכלל עם בנות המין הנשי למעט תגובות בבלוגים או מענה לקוני לשאלות המופנות אליי. אמנם קצת שקט קצת ככה ולא פעם יש תחושת בדידות המתגנבת ללב, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. אתם מבינים, זה לא שאני מכוער או חסר אישיות או משעמם עד מוות. בכלל לא. אני פשוט פועל מתוך התחשבות בחברים ובמשפחה, מונע מהם צער עתידי. ואם זו לא אצילות רוח, חברים, אם זו לא רגישות אמיתית לכאבם של אחרים, אז אני לא יודע מה כן.