מיקרוקוסקוס

אין הרבה דברים חיוביים שאפשר להגיד על המצב הכאוב הזה שנקרא "רון ארד". ובכל זאת, כאדם אופטימי מטבעי, אני מוצא שיש לחפש את נקודות האור בעניין. נקודת אור אחת היא השם: רון ארד. רון ארד הוא שם ישראלי קצר, קליט וזכיר. רון ארד, רון ארד, רון ארד, רונַרָד. לכן קל לשמר אותו בזיכרוננו ולא לתת לו לשקוע בתהום הנשייה של מוחנו העמוס במספרי טלפון, תאריכי פגישות וחומרים למבחן במבוא לסיפורת של מנחם פרי. זה גם שם שמאפשר ליצור הרבה חרוזים כמו "רון ארד – איתנו לעד", "רון ארד – בחור נחמד", "רון ארד – מספר אחד" וכמובן "רון ארד – לחופש נולד" המוכַּר והאהוב. תארו לכם שהיה נופל בשבי הנווט שרגא הרמלשטוך או הטייס יהויכין רוזנצוויישלר. רמת הטמעת השם בתודעה לא הייתה באותה מידה, שכן אין בשמות אלה את השילוב של ישראליות נחושה עם קצב ריתמי פשוט ובסיסי כמו בשם רון ארד. כמובן שגם אין הרבה מילים המתחרזות עם הרמלשטוך [חוץ מבְּרוֹך ושְלוֹך שאינן משתלבות באווירה של הקמפיין העתידי למען השחרור המיוחל]. אני לא טוען חלילה שמדינת ישראל הייתה שוכחת חייל שבוי חלילה רק בגלל השם [היא הייתה שוכחת אותו למרות השם, אך זו לא הנקודה כאן], אבל הוא היה נצרב בתודעת העם ביתר קלות, ונותר שם גם אחרי עשרים שנה אפילו בלי להזדקק לסטיקרים על גבי טמבונים דפוקים ופוסטרים ענקיים מתנפנפים בצומת גלילות.

על כן מומלץ לכל טייס, נווט ולוחם לאמץ לעצמו שם ישראלי קצר וקולע, עד חמש הברות [למשל- עדי אביטן, בני אברהם, גלעד שליט] עם עדיפות לשם משפחה שמתחרז עִם המלים: בלֵב, לעַד, תמיד, שיר, ישראל, מְחַכִּים, ומלים כגון אלה. כמו כן מומלץ לשלב בשם מילים בעלות משמעות חיובית דוגמת: אור, רון, גיל, אופק, שחר וכיו"ב [דוגמאות: גיל אורלב, שחר יוגב, אופק יאיר]. כל זאת על מנת להקל על השתמרות השם בזיכרון הלאומי הקולקטיבי, ומתן חיים קלים ליצרני הסטיקרים, כמו גם לבועז שרעבי, במקרה של אסון חס וחלילה טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה.

ובבניין ציון ננוחם.