מיקרוקוסקוס

למחרת בבית ספר המורה הייתה נורא עצובה ואפילו בכתה קצת, ואמרה שזה יום עצוב לדמוקרטיה, שרבין היה איש של שלום ושאלימות היא לא דרך לפתור בעיות.. אחר כך היא אמרה עוד משהו אבל בדיוק ניר דחף לי יד מתחת לחצאית אז לא כל כך שמעתי.

יום אחרי זה הייתה ההלוויה וכולם מכל העולם באו. קלינטון דיבר נורא יפה ובכה, המלך חוסיין דיבר ובכה, וגם הנכדה הג'ינג'ית של רבין דיברה נורא יפה ובכתה בסוף. גם אני כמעט בכיתי, בגלל שניר ניסה להכניס לי מאחורה וזה כאב. אמרתי לו שאלימות זה לא דרך לפתור בעיות. אז הוא אמר לי "אם לך כאב הקצה של השמוליק שלי בתחת שלך, תחשבי איך כאב לרבין לקבל שלושה כדורים בגב". זה נורא עודד אותי וחייכתי קצת, בעיקר כי הוא קרא לזין שלו שמוליק. אבל את זה לא סיפרתי לו.

(ואחר כך:)

אחר כך באו כמה ימים מגניבים. במקום ללכת לבית ספר הלכנו לכיכר, שמה ישבנו במעגלים והדלקנו נרות ושרנו שירים עם הגיטרות ואפילו צילמו אותי לטלוויזיה. חוץ מזה גם קשקשנו על הקירות דברים לרבין וציירנו סמלים של PEACE וניר כתב בקטן "נוי, אני אוהב אותך לעולמים" כי הוא אמר שאף אחד לא יראה ממילא. זה היה נורא מוזר כי פעם אם היינו מבריזים מבית ספר ומנגנים בגיטרות ומקשקשים על הקירות היו מסלקים אותנו מבית ספר וקוראים להורים שלנו. אבל בגלל שרבין מת אמרו שאנחנו נוער נפלא ומיוחד ושכל הכבוד לנו. בחיים אני לא יבין אותם.

בסוף הייתה גם הופעה גדולה בכיכר עם מלא אנשים ואביב גפן שר את "לבכות לך" מה זה מרגש. אחרי ההופעה ניר בא אליי הביתה. שמנו מוזיקה, הדלקנו נרות זיכרון שפילחנו מהכיכר, וכשהוא פתח את הריצ'רץ' של הג'ינס אמרתי "הו! שלום, חבר!"

(ולסיכום:)

עכשיו שהכול נגמר אני יודעת שאני בחיים לא ישכח את רבין ואת מה שהוא עשה בשבילי. זו הייתה חוויה כל כך מרגשת ומיוחדת, שלפעמים אני קצת מקווה בלב שאולי עוד פעם יירו באיזה ראש ממשלה. ואז עוד פעם נשב בכיכר ונשיר עם הגיטרות והנרות ואני אצפה בהלוויה ביחד עם ניר. אני לא יודעת, אולי אני עוד פעם אבכה אבל זה בטח לא יכאב כל כך.

(סוף הפרק ביומן של נוי שחף, תלמידת י"א לפני 11 שנה, שיחזור כעת למגירה שלו, בתקווה שלא יצוץ ל-11 שנים נוספות לפחות)