מיקרוקוסקוס

בראשית היה פרוייקט 10 דברים שלא ידעתם עליי, אחר כך הסתובב פה איזה שרביט קטן שגם כן ביקש חשיפה אישית אבל הסתפק בשלושה דברים אישיים בלבד. ועכשיו הגיע שוב, כמו אלבום של שלמה ארצי, אותם שירים אבל עם שם אחר – 5 סודות על עצמי או מה שזה לא יהיה. בעיניים חשדניות ראיתי איך כולם נופלים לתוך הפח הזה, כולל כמה אושיות אינטרנט מוערכות, וקיוויתי שלא יגיעו אליי. אבל אז הגיע ספוטניק, שחושב שרק מפני שיש לו איזו מחלת מעיים מטופשת הוא יכול להשפיט אנשים ולומר להם מה לעשות בלי שהם יצייצו, והבהיר לי במייל שאני צריך לשמר את הגחלת ולספר עוד חמישה דברים שאתם לא יודעים עליי (לא כולל האורגיה עם בר רפאלי ורוחמה אברהם). אז נכנסתי לשירותים וניסיתי לחשוב על כמה דברים שאתם לא יודעים עליי, שאני גם מעוניין לספר ולחשוף, ולא הצלחתי להגיע לחמישה, בקושי לשניים. יצאתי מהשירותים התיישבתי מול המחשב וזה מה שיש לי לספר. ספוטניק – אתה יכול להיחנק מצדי.

1. בסביבות גיל 21 עבדתי במשך כמה חודשים בחברת סטרט-אפ. זו הייתה חברה קטנה עם רעיון די מופרך שהתמסמס זמן קצר אחרי שעזבתי (אם כי בזמנו הם הצליחו לשכנע אותי שהוא מבריק וחדשני). לא הייתי מתכנת. הייתי במחלקת CONTENT ושוטטתי באינטרנט בכל מיני חנויות מקוונות וגם הרווחתי טיסה ללונדון לשבוע על חשבונם בתקופת העבודה. בכל אופן, היה שם עובד אחד, איש רחב וצחקן, שלמרות הסיכוי האפסי שהוא קורא כאן בבלוג אכנה אותו בשם הבדוי בנצי. בנצי, במחלקת ה-QA , נהג לשלוח לי ולחבריי הצעירים סרטני פורנו קצרים של 20-30 שניות (זה היה כשהפס הרחב היה רק בחיתוליו והפורנו לא זרם בכזו חופשיות בכל בית כמו היום). היו שם, לצד הכניסות והיציאות הסטנדרטיות לסרטי פורנו, גם דברים מזעזעים. עד היום אני זוכר איזה סרטון עם שתי אסיאתיות עירומות, אחת יושבת בתוך אמבטיה דלוחה וצהובה והשנייה יושבת על שפת האמבטיה ופשוט מקיאה לתוך האמבטיה. אחר כך היא הקיאה לתוך הפה של השנייה ושתיהן ליטפו את עצמן וגנחו כאילו אין דבר יותר אירוטי מהקאה הדדית בעירום. אוי אלוהים, הזוועה....איפה הייתי? אה, בסרטונים של בנצי. בקיצור, יום אחד בנצי שלח סרטון במייל שכותרתו הייתה משהו תמים כמו “Windows Me:-)” (למי שזוכר היה דבר כזה לזמן קצר). בתמימותי הקלקתי על הסרטון ובאותה שנייה, בעוד הסרטון טוען, נזכרתי בנוהל צפייה בסרטון – בדיקת שטח וכיבוי רמקולים. אז את השטח בדקתי והוא היה נקי (חוץ מחברי לקיוביקל שהיה איתי ברשימת התפוצה), אבל את הרמקולים אפעס לא כיביתי. שלחתי יד מהירה לכיוון הרמקולים, אבל לא רק שלא הספקתי לכבות אותם אלא נראה שגם הספקתי להסיט את כפתור הווליום מעט ימינה. בתוך שתי שניות התמלא האוויר המשותף לתאים בגניחות עזות ונלהבות שרק בלונדינית גדולת חמוקיים יכולה להשמיע בעודה רוכבת על איבר ענקי של גבר שרירי (ומשפשפת את האיבר של גבר שרירי אחר). הדבר נמשך אולי שלוש שניות אבל אני הספקתי למות ולקום לתחייה שלוש פעמים בזמן הזה. מהקיוביקל הסמוך עלה קולהּ של מנהלת המחלקה: "ברוטוס, הכול בסדר?" שכני לתא פרץ החוצה חנוק מצחוק אל חדר ה-QA ושם בעודו משווע לאוויר סיפר לבנצי ושאר הנוכחים בחדר את מה שאירע. אני נותרתי קפוא בכיסאי, מחליף צבעים בין אדום ללבן ומלמלתי "זה בנצי...שולח כל מיני דברים מגעילים...גועל נפש..."

אני לא זוכר איך נמשך אותו היום, אבל את מוסר ההשכל למדתי: בנצי חייב למות.