מיקרוקוסקוס

והרי הסיפור השני:

את הטירונות שלי עשיתי במחנה 80. טירונות 02 מצ'וקמקת לחיילים מצ'וקמקים (והמהדרין יוסיפו: בצבא מצ'וקמק). אחת המ"כיות שם חיבבה אותי וצ'יפרה אותי בסתר בכל מיני דברים קטנים (לא, לא, לא דברים כאלה. דברים קטנים של מתן בסתר כמו שמירות נוחות, השלמות ציוד וכן הלאה). אחד מהצ'ופרים היה בשבת הראשונה – שובצתי עם עוד חמישה או שבעה חיילים לכיתת כוננות שפירושה במקרה הזה – בית זונות. סידרנו בינו את השמירות במגדל (משהו כמו שעתיים שמירה ושמונה שעות מנוחה), קראנו עיתונים והיינו בסבבה.

אחד התפקידים של כיתת הכוננות היה לעזור, במקרה הצורך, בזמן הנחתת מסוק במנחת המאולתר בחוף הים של קיסריה, שם גרו בזמנו אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין והנשיא עייזר וייצמן.

היה יום שישי בערב והורו לי לעלות על הג'יפ – נוסעים לקיסריה! נסענו, נסענו, הגענו לחוף הים, ירדנו מהג'יפ ו-חיכינו. הסתובבתי שם חסר מעש, לא ידעתי מה לעשות והמפקדים לא ידעו מה לעשות איתי. שום מסוק לא נראה בשטח וגם לא נשיא או אלוף. אבל מה – אוויר, חוף ים, נשים בבגדי ים- לא התלוננתי. אחרי שעה בערך, כשכבר החלה השקיעה, קרא לי המפקד ואמר לי שתפקידי הוא לדאוג לכך שאף רכב לא יגיע לאזור הנחיתה יען כי ההליקופטר מגיע אוטוטו. חדור רוח קרב ניצבתי על משמרתי והדפתי כל ניסיון חדירה של רכב עוין לאזור המנחת. אוטו אחד בא והסתובב לפקודתי (!) ואני הרגשתי שהנה אני תורם את שלי למען הגנת המולדת בעזרת אצבע אחת המכוונת את הנהגים הסוררים.

אחרי חצי שעה לערך הגיע הרכב השני- מכונית משפחתית גדולה ולבנה, נהגת גבוהה וממושקפת עם שיער מתולתל ישבה ליד ההגה. הנפתי את ידי הימנית וסימנתי בתנועת אצבע מעגלית הפונה מטה שתואיל בטובה ותסתובב. היא חייכה והנהנה כאילו אומרת "זה בסדר, זה בסדר". הנפתי שוב את ידי ושוב עשיתי את תנועת ה"ת'חפפי" בתוספת אילוסטרציה של אצבע הפונה מעלה במעגלים, הווי אומר – "הליקופטר מגיע". אבל היא רק הנהנה וחייכה את אותו חיוך נינוח. התחלתי לאבד את סבלנותי. מה החוצפנית הזאת מחייכת כשאני אומר לה שתסתובב? מה היא חושבת את עצמה? הסתכלתי עליה, ואז לאט-לאט נעו עיניי שמאלה אל המושב שלידה. ישב שם איש אחד, נמוך למדי, נמוך מאוד אפילו, עם שיער אפור ולבוש מדי ב'. מבט יותר בוחן הראה לי שלאיש הלבוש מדים יש על הכתפיים פסים כאלה לבנים ועליהם ציור של חרבות ואיזה עלה. הביטחון הסמכותי שאפף אותי נמוג באחת; היד, שעדיין עמדה באוויר, עשתה את דרכה מטה במבוכה, נעצרה באזור המצח, שם היא עשתה תנועה הדומה במידת-מה להצדעה, ואני הטירון הקטן המושתן, פיניתי את הדרך בבושת פנים לאלוף פיקוד הצפון שהוסע למסוק על ידי אשתו המתולתלת במכוניתם הפרטית, וקיוויתי לא להיתקל במבטם של אף אחד מהנוכחים.

שלושה שבועות אחר כך היה אסון המסוקים.