מיקרוקוסקוס

דם, אש ותמרות עשן- מה צפוי לי בחג הפסח השתא:

1. השנה אנחנו בצפון, אצל בת דודה שלי, בעלה ומשפחתה. עשינו שם את הסדר כמה פעמים ובאמת היה מוצלח. אין סיבה שלא יהיה גם השנה.
2. לדודים שלי מהרצליה אין איך להגיע לצפון. אז מסתמן שאחי יסיע אותם במכונית השנייה שלנו. אבל מאחר שהוא לא רוצה להיתקע עם הדודים האהובים באוטו לבד בנסיעה של שעה וחצי (לפחות) הוא נידב אותי שאצטרף אליו לארח לו לחברה. אין לי שום דבר נגד אחי (להיפך, הוא אחד משני האחים האהובים עליי!) ולמעשה גם לא נגד הדודים באופן כללי. אך שהייה מכווצת בחלל סגור עם דודה שהיא מורה בפנסיה ודוד שאוהב לתקן אותה ולהעיר לה על כל דבר שהיא אומרת איננה מסוג החוויות המעודדות את רוח החג. עם זאת, ייתכן שאנצל מרוע הגזירה אם בן הדוד התל אביבי יתפוס טרמפ עם הדודים והאח, ואני אסע עם ההורים והסבתא.
3. בגזרת ליל הסדר עצמו אורבת סכנה מכיוון התוכנית האמנותית. לבת הדודה יש שלושה ילדים מקסימים ונפלאים (באמת! בלי טיפת ציניות), אלא שבמהלך השנים הפתח מנהג לפיו הילדים המקסימים, ובעיקר הבכור שביניהם, מארגנים חידון לחג עם שלל שאלות מתוחכמות המבוססות על משחקי מילים וידע כללי על החג וההגדה. חידונים הם כמובן חביבים ומשעשעים, ובמסיבות החנוכה למשל הם עוזרים לעתים (רחוקות, אבל לעתים) להרים את האווירה. הצרה היא שחידונים שכאלה, הנערכים בשלבים המתישים שלפני ה"שולחן עורך" כשהבטן נוהמת והראש מתערבל משלל המשפטים בארמית והויכוח המטופש בין הרבנים אם על הים לקו 40 מכות או 400 מכות, גורמים לא-אחת לפרכוסים ורעדות בלתי נשלטים באזור הידיים שלי בניסיון שלא להפוך את השולחן על החידונאי והמתמודדים המשת"פים גם יחד. הילד הבכור הנ"ל חגג לא מכבר בר מצווה, ואני מחכה בקוצר רוח שהוא יתחיל לפתח ציניות בריאה שתחשוף בפניו את האיוולת שבחידונים ובקריאות ההתפעלות וההתלהבות המזויפות של המשיבים (ובראשם הדודה המורה מהסעיף הקודם). אולי אז ישתרר שקט בגזרה ונוכל להגיע לאוכל.
4. אך גם אם לא יהיה חידון השנה מצד הילדים, אבי מולידי הודיע הערב שיש לו רעיון משלו לתוכנית האמנותית של הערב. שזה מאוד מטריד, שכן רצח אב הוא פשע שבית המשפט לא נוהג להקל בו ראש.
5. וגם אם לא יהיה חידון, עדיין אפשר לסמוך על אחד המבוגרים האחראים שישאל איזו שאלה ("האם אכלו כרפס במדבר?"). לפעמים הוא שואל כדי לדעת, ואז חכמי השבט מעיינים בהגדות שלהם ומקריאים בתורם את ההסברים והביאורים שהפרשנים הוסיפו בתחתית העמוד (שתופסים לפעמים שלושת רבעי עמוד); ולפעמם השאלה היא רטורית, שלאחריה שולף השואל דף מקופל מלא בשרבוטים וציטוטים שהוא העתיק מאיזה מקור, ומרצה ברוב התלהבות על תולדות הכרפס בראי הדורות. באותם רגעים היד מזדחלת לה באופן בלתי רצוני אל הסכין הקרובה, ורק איפוק עצמי ויכולת שליטה פנומנאלית מונעים ממנו ביצוע לינץ' אכזרי בבעל הקושיה.
6. בתחילת הסדר מתגבש איזה הרגל שכל אחד בתורו קורא בקול רם קטע מההגדה. תמיד אני מנסה לחשב לפי סדר היושבים על מי ייפול הפעם הקטע של "שדייך נכונו, שיערך צימח ואת עירום ועריה" וכל הטקסט המביך הזה. פעם, בעודי נער עול ימים, זה נפל עליי, ורק תוך כדי קריאה קלטתי את המילים הגסות היוצאות מפי והסמקתי כהוגן. מאז הטראומה הזאת אני חרד שמא שוב הקטע יגיע אליי, אף שהתבגרתי (פיזית לפחות). אם אני זוכר נכון, לפני שנה או שנתיים הקטע נפל על סבתא שלי. למזלה של סבתא שלי העברית שלה היא לא מי יודע כמה, ונראה לי שכל הגסויות האלה עברו לה ליד האוזן בעודה מחברת אות לאות ומילה למילה. מזלה. תחזית:
7. בשלב של המרור, בו אמורים לשים "כזית" מרור על המצה, בעלה של בת הדודה יעיר כמדי שנה, כמו שעון, ש"במקור, הגודל של 'כזית' הוא בעצם בערך ¾ מצה, אז אם בא לכם לנסות...חה חה חה". היסטרי.
8. ואגב הומור, בקטע של "מצה זו על שום מה?" ישתעשעו בערך חצי מיושבי השולחן בהדגשת מילה "שום" ו"על שום" תוך כדי גיחוך שבע רצון,  כאילו לא השתעשעו וגיחכו מהמילה הזו בכל אחת מעשרים השנה האחרונות.
9. ובכל זאת: בסך הכול אני אוהב את המשפחה שלי ואני אוהב את הסדר. באמת. יש משהו נחמד במסורת ובהתכנסויות משפחתיות וכל זה. אבל פשוט לפעמים...לפעמים....
10.  מי יודע?
11. דיינו, יאללה. חג שמח!