מיקרוקוסקוס

לפני שבועיים בערך הבנתי שהגיע הזמן להסתפר. השיער שלי הלך והתקרב לגבול הדק והמתעתע שבין ארוך- אבל-נסבל לבין כאוס מוחלט. הגבול הוא כל כך שברירי,שלפעמים נקודת האל-חזור נמדדת בשניות, בין ארבע ושבע עשרה דקות לארבע ושמונה עשרה דקות. רגע אחד - סביר, משנהו - מבהיל. על כל פנים, התקרבתי לגבול הדק הזה והחלטתי להסתפר. במקום לנסוע עד נתניה לסימון, הספר הקבוע שלי, החלטתי להיכנס למספרה קרובה לבית שלי, מתוך מחשבה שמספרה שיושבת באמצע אחד הרחובות המרכזיים ביותר של תל אביב לא יכולה להיות נוראה מדי.

ובכן, מסתבר שטעיתי.

הספר (או שמא "מעצב השיער" כפי שנכתב על דלת הזכוכית) קיבל את פניי במכנסיים קצרים וחולצה ישנה ומרושלת. אולי נורת האזהרה הראשונה הייתה צריכה להיות העובדה שהאדם דיבר בקול רם ולא ברור, וצעק "מה?!" על כל דבר שאמרתי. על כל פנים, לא שעיתי אליה והתיישבתי בכיסא. "קצוץ?" הוא שאל אותי, ואני עניתי לו שכן, קצוץ, אבל לא מדי, ואת החלק העליון טיפה טיפה יותר ארוך מהצדדים, ואת הבלורית הקטנה שמקדימה (מין שפיצים כאלה) שלא יסיר אלא רק ידלל. האיש הנהן, הדליק את המכונה ובתוך עשרים שניות גילח את הצדדים ואת המאחורה. זריז הבנאדם. "למעלה אותו אורך?!" צעק אליי. עניתי לו שכן, או אולי טיפה יותר ארוך, אבל לא ממש מדרגה, ועוד לפני שסיימתי את דבריי עבר על כל הראש, כולל הבלורית, וממבט מבוהל בבואתי חזרתי בת-אחת אחת עשרה שנים אחורה, אל ימי הטירונות גלוחי הראש. "אמרתי לך להשאיר את השפיציםמקדימה!" קראתי בקול נרגש, אבל הוא טען בתוקף שאי אפשר, ככה זה המכונה, הכל אותו דבר. אמרתי לו שכבר שנים אני מסתפר ככה. "אל תדאג, זה יגדל," הרגיע אותי הקצב בתשובה המרגיזה והמטופשת ביותר שאפשר לענות, והוסיף "יש גם קצר יותר. זה לא הכי קצר שיש". תודה באמת. 

כדקה וחצי לאחר שהחל במלאכתו הסיר המאסטרו את הגלימה מעל צווארי וביקש חמישים שקלים. קמתי חפוי ראש והשלכתי בפניו שטר של מאה, וכשהחזיר לי את העודף אמרתי לו שזו הפעם האחרונה שאני נכנס לשם. "למה?!" שאל בפליאה, ועניתי לו שתספורת כזאת יכולתי לעשות עם מכונה בבית, שזה לא מה שביקשתי ושמסריח לו מהפה (סתם, את זה לא אמרתי). וחדור זעם ותסכול הפניתי את גבי ויצאתי שלא על מנת לשוב. ועכשיו, ברשותכם, אסתגר בביתי עד שמחת תורה.