מיקרוקוסקוס

השעון שמונח ליד המיטה שלי הוא ישן למדי. עברו די הרבה שנים מאז הוא נקנה על ידי אחי הגדול, או שאולי זאת הייתה בכלל מתנה לבר-מצווה שלו, לא זוכר. ובכל זאת, כשעברתי לתל אביב לקחתי את השעון איתי, בשם המסורת (המממ... משום מה נזכרתי עכשיו בסרט ספרות זולה). בכל אופן, מזה זמן שאי אפשר היה לכוון בו את השעה או לסדר איתו השכמה אבל הסתדרתי. אלא שאז השעון נפל והיה צורך לכוון אותו מחדש. התכנון היה להוציא את הבטריות ולהכניס אותן בחזרה בחצות, כדי שיתחיל ספירה חדשה. אבל אני נוהג ללכת לישון לפני חצות, אז הכנסתי אותן באחת-עשרה וכל פעם שהסתכלתי בשעון החסרתי בראש שעה. קלי-קלות. אחרי התקף הלב השני מתרגלים. אבל ערב אחד הוא נפל עוד פעם, והפעם בסביבות עשר וארבעים בלילה, וכשהכנסתי בחזרה את הבטריות השעה התאפסה שוב, אז התחלתי להחסיר שעה וקצת פחות מעשרים דקות בכל פעם שרציתי לדעת מה השעה. זה כבר היה די קשה כי אני די חלש במתמטיקה, במיוחד כשאני מתעורר בבוקר. לפני כמה ימים השעון הפסיק להראות את השעה. לגמרי. המסך ריק לחלוטין. השעון לא עובד. אבל זה לא מפריע לו להתחיל לצלצל כל ערב בעשר ותשע-עשרה דקות במשך דקות ארוכות בלי שניתן יהיה לכבות אותו.

תשאלו, למה אני לא מוציא לו את הבטריות וחסל? כי אין לי לב. וכי לפעמים, באופן בלתי מוסבר, אני עצלן ברמות שאתם פשוט לא מכירים.