אבא שלי מאוד אוהב לשמוע חזנות. קטע חזנות טוב עושה לו את זה, לך תבין. בימי שישי, בזמן הבישולים, הוא אוהב למצוא איזו תחנת רדיו שמשדרת קטעי חזנות. כשיש קטע משובח הוא עוצם עיניים ומחייך בעונג. בסוף הקטע חיוכו מתרחב והוא פולט "אההה!" של קתרזיס. גם אמא שלי אוהבת חזנות, אבל הרבה פחות. לי זה ממש לא עושה כלום. בעצם זה כן עושה משהו – גירודים בגוף ורעד בידיים. כל ה"יבבבבבם" וה"אוי אדוינינו ואילוהי אבויתינו" גורמים לי להתחפר בפינה הכי רחוקה שאפשר ולייחל להפסקת חשמל.
ההתרגשות הגדולה מתחילה כשקוסוביצקי מתחיל לשיר. אז עיניו של אבא שלי אורות, הוא מגביר את הווליום וקורא לאמא שלי: "יש קוסוביצקי ברדיו!".
עכשיו חשוב להבין שאין רק קוסוביצקי אחד. יש שניים. אחים. משה ודויד. שניהם חזנים. תהרגו אותי אם אני זוכר איזה מהם יותר גדול. ויכוח עתיק ניטש מי מהם יותר טוב. הרוב מצדדים במשה, אבל גם לדויד יש מחנה אוהדים לא קטן. בעיניי, אגב, הם נשמעים בול אותו דבר, וגם בול כמו שאר החזנים המייללים את תפילתם לקוידוש בורוך הוא.
אז אבא שלי מפעיל את אזעקת הקוסוביצקי, ואמא שלי מגיעה מייד ומאזינה ליבבות.
"אתה בטוח שזה קוסוביצקי?"
"בטח, תקשיבי"
"משה או דויד?"
שתיקה. מאזין היטב לרדיו.
"נראה לי זה משה"
"לא, זה דויד"
"זה משה, תקשיבי"
מקשיבה.
"זה דויד"
"זה משה"
"זה דויד"
"זה משה"
"זה דויד"
"טוב, אולי זה דויד"
לי ממש לא אכפת אם זה משה או דויד. מה שחשוב לי באותו רגע הוא שפיות דעתי. אני אז קורא מתוך החדר בייאוש "אפשר להנמיך קצת את הווליום?!"
ומייד חוזרת אליי התשובה מפי שני ההורים גם יחד "אבל זה קוסוביצקי!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: