מיקרוקוסקוס

כשהיינו קטנים, אחי ואני לא היינו מפסיקים לריב. אני תמיד הייתי מפסיד כי הוא היה גדול יותר וחזק יותר ומנייק יותר, וגם מפני שהייתי חושב לאט מדי מכדי לענות לו תשובה מוחצת ומשפילה בזמן אמת, תשובה שתעניק לי נקודות לפחות במישור הפסיכולוגי. תמיד התשובות הכי מוצלחות היו באות לי אחר כך, כשנגמר הריב.

והנה, באחד הימים [אני זוכר, עמדתי במסדרון והוא בפתח החדר המשותף] הרגשתי שהנה-הנה יש באמתחתי משפט מחץ, חד כתער ופוגע כפיל בחנות יודאיקה, כזה שיעמיד את הבריון על מקומו וישלח אותו בוכה אל מיטתו, או לפחות ישתיק אותו לכמה שניות. אני זוכר איך תחילה עלתה במוחי הקונספציה המופשטת של המשפט, האידאה של העלבון. היא הכילה את הנקודות: א. אתה קוף; ב. אני צריך לסבול את נוכחותך [הקופית] איתי כאן בבית מהרגע שעמדתי על דעתי. אחר כך באו המילים, ה- Denoter של הקללה, התנסחו,התארגנו, הסתדרו במקומן על הלשון, מוכנות לשיגור; או-אז, בלהט הריב, שלפתי את נשק יום הדין, פתחתי את הפה ובקול רם ובוטה קראתי לעברו:

"מאז שנולדתי יש קוף בבית!"

שנים הוא לא הפסיק לצחוק עליי.