מיקרוקוסקוס

כשהייתי בכיתה ב' או ג' התחפשתי לשחקן כדורסל. ולא סתם שחקן כדורסל אלא שחקן כדורסל של אליצור נתניה. נו, הם היו בליגה הלאומית באותה שנה והייתה גאווה עירונית ואבא שלי היה מעורב איכשהו בעסק שם. לא חשוב. אז לקחנו גופיית ספורט לבנה ואבא שלי צייר עליה את הסמל של הקבוצה, לבשתי מכנסיים קצרים ונעלתי נעלי ספורט. אבל זה לא היה מספיק כמובן. להשלמת האפקט לבשתי מתחת לגופיה הלבנה חולצה שחורה ארוכת שרוולים [של אמא שלי] ומתחת למכנסיים גרביונים שחורים [גם כן של אמא שלי, למרבה המזל]. לבסוף השחרתי את הפנים בעזרת פקק שעם שחומם על האש, והרי לכם שחקן הכדורסל האשכנזי הכושי הראשון בהיסטוריה. לבית הספר הלכתי עם כדורסל גדול ביד אחת [למקרה שלא יבינו] ומשלוח מנות ביד השנייה. למזלי לא לעסתי מסטיק, אחרת הייתי מאבד לגמרי את הקואורדינציה.

בגדול, הייתי מבסוט מהתחפושת, כי היא הייתה מושקעת עם איפור ופְּרוֹפְּס והכל. אבל אז בבית הספר קרו שני דברים: האחד, הכדור העיק עליי ונסחב איתי בין ההפעלות בכיתות השונות והוציא לי את הכיף. למען השם, אפילו לכדרר בו לא יכולתי כי הוא היה מפונצ'ר. הדבר השני התרחש בעת המצעד המסורתי, בו תלמידי הכיתות הנמוכות צועדים במסדרונות של תלמידי כיתות ח' ואלה האחרונים מוחאים להם כפיים או משהו. איכשהו נדמה היה לי [למעשה הייתי משוכנע] שהילדים הגדולים מצביעים על הגרביונים השחורים וצוחקים עליי, בבחינת "ראו נא ראו את הקוקסינל מכיתה ב'/4 עם הגרביונים והפחם על הפנים", מה שהוריד לי לגמרי את המצברוח וגרם לי לקלל את אמא שלי על הרעיון המטופש לתחפושת המסורבלת והמשפילה הזאת.

כשחזרתי הביתה שפכתי את תסכוליי באוזני זו שהביאה אותי לעולם הקר והמנוכר הזה בו בנים לא יכולים להתאפר וללבוש גרביונים בשקט אפילו בפורים, וזו ניחמה אותי בקלישאת הקלישאות: הם לא צחקו עליך, חמודי, הם צחקו איתך. עשי לי טובה, אמא יקרה, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה וכבר אז הוא נשמע לי נדוש, מטופש וממש לא משכנע. החיים חישלו אותי מהר, מסתבר.

בתמונה: ברוטוס מטפח תסביכים ראשונים של זהות מינית. שימו לב לכדור שגדול פי אחד וחצי לפחות מהראש.