מיקרוקוסקוס

*

בכיתה א' הייתה לנו המורה רבקה, שהיה לה תיק בצבע אדום-חום. אנחנו התלמידי נהגנו לשחק משחק של רולטת-תיק: רבקה עמדה בקצה המסדרון לפני השיעור ודיברה עם מורה אחרת ואנחנו היינו מתגנבים, נוגעים לה בתיק ובורחים בלי שהיא תשים לב.

*

בכיתה ב' הייתה לנו המורה צלילה. כן, צלילה. במלעיל. היא הייתה גבוהה והייתה לה חולצה מאילת עם מין כיס פלסטיק באמצע ובתוכו נוזל כחול, כמו ים, וזה היה מגניב לאללה.

*

זה מזכיר לי, בהערת אגב, שפעם אורלי הגיעה לכיתה עם חולצה שעליה הדפסת פלסטיק של דובי וכשלוחצים על הדובי הוא מצפצף. מה שהיא לא לקחה בחשבון זה שכולם יתלהבו מהחולצה ושבהפסקה כולם יתחילו לשלוח לה ידיים לחזה כדי ללחוץ על הדובי המצפצף. כשאני קורא את זה ככה, זה נשמע יותר נורא ממה שזה היה, אבל אלה היו האייטיז והמודעות לקטע של הטרדה מינית לא הייתה ממש חזקה אז. וממילא בכיתה ב' לא ממש היו לה ציצים.

*

אצל צלילה קיבלתי את ציון ה-100 הראשון שלי. זה היה מבחן בתורה והציון היה כתוב בטוש כחול מוקף בעיגול. צלילה גם נהגה לפעמים, במבחנים מוצלחים, לכתוב את הציון 100, מתחתיו את המילה "מצוין!" ואז לחתום את השם שלה. כך יצא שהאינדיקטור למצויינות של תלמיד היה הקריאה הנרגשת "קיבלתי מאה-מצוין-צלילה! קיבלתי מאה-מצוין-צלילה!"

*

אותה אורלי ממקודם הייתה כאמור חובבת גאדג'טים. וכשלכולם היה קלמר פלסטיק מלבני שנפתח מלמעלה עם מעין מגנט, לה היה קלמר כזה אבל עם כפתורים קטנים, שכל אחד מהם פתח משהו אחר: תא לעפרונות, מחדד נשלף, סרגל קטן שצץ, תא למחק ועוד. גם הוא נשבר די מהר אחרי שכולם לחצו לה על הכפתורים כל הזמן.

*

בכיתה ג' צלילה המשיכה איתנו וכמו כל מורה במהלך הקריירה נכנסה להריון. זה היה הריון די קשה כי ככל שהוא התקדם היא נעדרה יותר ויותר מבית הספר ולפעמים לא הגיעה במשך שבועות. בהיעדר מורים מחליפים ראויים, את מקומה של צלילה מילאה לרוב שולה המנגנת עם האורגן שלה. מאחר שהיה גבול למספר השירים שיכולנו ללמוד בשבוע היינו צריכים למלא את הזמן בבידור איכותי. וכך דרך כוכבי ונהייתי הבדרן של הכיתה. הייתי נעמד מול כולם ומבצע מערכונים של דודו טופז וכל מיני אילתורים שאני מתקשה לשחזר בזכרוני. הייתי כוכב ואור הזרקורים נעם לי.

*

יום אחד צלילה הגיעה וכולנו התרגשנו. היא נכנסה לכיתה עם היומן ביד ובבגד ההריון הרחב שלה, נעמדה ליד השולחן שלה, הסתכלה בנו במשך דקה ארוכה ובלי לומר מילה פנתה ויצאה חזרה החוצה. אנחנו, תלמידים ממושמעים, נותרנו במקומותינו סקרנים ונרגשים, עד שכעבור דקה נשמעה צעקה של אחד התלמידים מהכיתה שלידנו, "המורה צלילה התעלפה!"

*

אני יודע שהכול עניין של פרספקטיבה, אבל עד היום אני די משוכנע שהתלמידים מכיתה ח' ששיחקו כדורסל בחצר בהפסקה היו ענקים, או לפחות בגובה של בוגרי תיכון. אני הייתי הולך תמיד סמוך לקיר מפחד שכדורסל תועה יפגע לי בראש. או אולי מדויק יותר לומר: לאחר שכדורסל תועה פגע לי פעם בראש, הייתי הולך תמיד סמוך לקיר מפחד שכדור תועה יפגע בי שוב.

*

אני לא חושב שיש תלמיד שאהב ימי הורים יותר ממני. ההורים שלי תמיד היו חוזרים מחוייכים משפע המחמאות שהורעפו על בן הזקונים שלהם, כמה הוא חברותי וחכם וממושמע וילד טוב. מקסימום היו קצת הערות על זה שאני צריך לשמור על קצת יותר סדר במחברות או לא לשכוח להביא מפית לארוחת עשר.

*

וזה מזכיר לי שפעם, בכיתה ב' או ג', נפלה לי שן במהלך ארוחת עשר והנחתי אותה על המפית ובסוף הארוחה רוקנתי את הפירורים לפח, יחד עם השן. בצר לי פניתי למורה ואמרתי לה שבטעות זרקתי את השן לפח והיא אמרה "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?"

*

אחר כך לך תוכיח לפיית השן שבאמת נפלה לך השן ושמגיע לך כסף בתמורה.

*

בגיל ילדות מבוגר, כשגיליתי מי היא באמת פיית השן, שאלתי את הפייה שהביאה אותי לעולם מה היא עשתה עם כל השיניים שהיא אספה והיא אמרה "זרקתי אותן לפח, מה רצית שאני אעשה איתן?"

*

איכשהו חשבתי שהיא תהיה יותר סנטימנטלית בקטע הזה. אחרי הכול, היא שמרה קווצת שיער מהתספורת הראשונה של אחי.

בכיתה ד' עברתי לבית ספר אחר ושם המורה בכלל הייתה מאוהבת בי. כולן היו מאוהבות בי. המורות, זאת אומרת.

*

ופעם בכיתה ד' התגלגלה לידי התלמידים תמונה ממגזין פורנוגרפי ובה נראה גבר עירום שוכב על מיטה עם איבר גדול וזקור וסביבו משהו כמו עשר בחורות עירומות ועליזות המשתוקקות אל האיבר. התמונה עוררה סקרנות גדולה וכולם, כולל כותב שורות אלה, התקבצו סביבה בהפסקה כדי לחזות בפלא. אחר כך בשיעור איכשהו נודע למורה על התמונה והיא כעסה על התלמיד שהביא אותה ועל כל שאר התלמידים ששזפו את עיניהם בפרי האסור והמרשים. התלמיד הקורבן אמר להגנתו "אבל המורה, אפילו ברוטוס הסתכל בתמונה!" והמורה אמרה "ברוטוס? עליו אני לא מאמינה!". לא טרחתי לתקן אותה.

*

פלא ששנאו אותי שם?

*

אגב, המשפט שלעיל "אחר כך בשיעור איכשהו נודע למורה על התמונה" הוא לא בהכרח מדויק. יש סיכוי כלשהו שהניסוח צריך להיות "אחר כך בשיעור סיפרתי למורה על התמונה" וגו'.

*

פלא ששנאו אותי שם?

*

כמו שבכיתה ו' (כאן הזיכרון הוא ודאי וברור) התלמידים התחילו להביא מציתים לכיתה ובהפסקות היו משתעשעים איתם ומתחרים בלהבות הגדולות שיצאו מהן. ואני, באמצע שיעור היסטוריה, ללא כל הקשר או סיבה או שכל, הרמתי את ידי ואמרתי בקול רם וברור לנגד עיניהם הנדהמות של התלמידים, "המורה, הבנים מביאים מציתים לכיתה ומשחקים איתם בהפסקות."

*

פלא?

*

ועדיין, למרות המכות שחטפתי והקללות וההלשנות שלי והחולשה שלי בכדורגל והחוכמולוגיות שלי, איכשהו עדיין נחשבתי בעיני המורות תלמיד אהוד ופופולרי. ולא רק על ידן:

*

בכיתה ז' המורה שלי עשתה מעשה מטופש וביקשה מכל אחד שירשום על פתק את שמות שלושת החברים הכי טובים שלו. את התוצאות היא רשמה על הלוח, ובכל פעם שהשם של מישהו חזר היא הוסיפה סימן + ליד השם. השם שלי חזר ושוב ברשימת פלוסים ארוכה שהרימה אותי לגבהים של פופולריות והשפילה לעפר את אלו ששמם לא הופיע על הלוח. לזכות המורה אומר שזה היה המעשה המטופש היחיד שהיא עשתה שלרוב היא הייתה מורה מצויינת. לזכותי אציין שרשמתי על הפתק שלי תלמידים שידעתי שבוודאות יזכו לניקוד נמוך. לא שזה עזר יותר מדי.

*

לא אהבתי את הסנדביצ'ים שאבא שלי הכין לי לבית הספר. הם תמיד היו עשויים משאריות חלה או בייגל מופשר עם ריבה או חמאת בוטנים, מעוכים ומתפוררים בתוך שקית פלסטיק משומשת. לחברים שלי היו סנדביצ'ים כל כך יפים - פרוסות לחם שחור טרי פרוס עם נקניק או ממרח שוקולד, עטופות בנייר שעווה בתוך שקית ניילון קטנה וחלקה. כמה נקיים, כמה יפים, כמה מפתים נראו הסנדביצ'ים שלהם לעומת שלי. ובכיתה ז', כשהחלטתי להביא איתי ירקות יחד עם הסנדביץ', נוספו לשקית פרוסות מדולדלות ורכות של פלפל אדום ומלפפון עטופות בניילון נצמד מקומט.

*

והפיתות, הפיתות שחוממו במיקרוגל והפכו לאבן עד שהגיעה הפסקת העשר.

*

וזה מעניין שלרוב אני מוצא אצלי רגעים וזכרונות להיאחז בהם בגעגוע והעבר נצבע בצבעים ירוקים של אושר ותום, גם כשברור שהוא היה חום ומסריח. אבל לא כאן. גם כשבמבט לאחור אפשר אולי לשכוח את הריח המחניק במסדרון של זיעה וטריינינג וקלמנטינות מעוכות, את הטעם החלוד של המים בברזייה, את הבכי מהמכות, את הדחיפות במדרגות, את הערסים הבהמיים והבריונים; גם כשיש כמיהה לימים אחרים, טובים יותר מההווה הזה; לא הייתי חוזר לרגע אחד לבית הספר היסודי. פעם אחת שם הספיקה לי. שחור, לבן וצבע. אני זוכר הכול בדיוק כפי שהיה.

*

Kodachrome

They give us those nice bright colors

They give us the greens of summers

Makes you think all the world's a sunny day, Oh yeah

I got a Nikon camera I love to take a photograph

So mama don't take my Kodachrome away

ל"ג בעומר אמנם חלף אבל עדיין לא מאוחר לסיפור ל"ג בעומר מהילדות העשוקה שלי.

ובכן, בילדותי נהגנו להבעיר מדורה בשדה שמול הבית. יום פני החג נסענו לחברים במושב שנתנו לנו כמה וכמה חתיכות בוק טובות למראה, הוספנו כמה קרשים שמצאנו בסביבה , וכך הייתה לנו מדורה לתפארת. מנגל לא היה, רק כמה חתיכות מפרי העונה או גלידה בשנים מוצלחות, אבל כילדים לא היו לנו טענות כל עוד הורשינו (ובעיקר הורשה אחי) ללכת לישון מאוחר ממש כפי שעשה רבי שמעון בר יוחאי במערה בשעתו. לרוב הורשינו, אחי יותר ואני פחות, להישאר סביב המדורה עד שעה מאוחרת ממש כמו אחת עשרה או אפילו אחת עשרה וחצי בהתאם לכושר העמידה של ההורים מול תחינותיו של אחי, אך בסופו של דבר לרוב יצאו כולם מרוצים -

- עד השנה ההיא שבה הוריי נאלצו ללכת לחתונה. זה חייב לקרות מתישהו. כל כך הרבה אנשים מתחתנים בל"ג בעומר, שסטטיסטית נידון כל אחד לקבל מתישהו לפחות הזמנה אחת לחתונה בערב ל"ג בעומר. הוריי קיבלו כזו ולא יכלו להבריז ולכן הפקידו אותנו בידי השכה מהבניין הסמוך שהבן שלה היה חבר של אחי (ואחר כך נעשה חבר שלי אחרי שנתתי לו ביס מהארטיק שלי) תוך שהם מרגיעים אותו שיוכל להישאר במדורה עד מאוחר. בשבע בערב, בעוד המדורות האחרות רק מתחילות להתארגן הלכנו לשדה אחי, אני, החבר ואימו של החבר. בנקודה כלשהי בשדה קבענו את מקומינו והאימא הדליקה שני גזעים קטנטנים של עצי בוק בעזרת כמה זרדים. אש קטנטנה בערה חרש ואנו התיישבנו על החול ובהינו בה בשתיקה. מקץ שעה קמה האמא וחזרה כעבור מספר דקות עם קרטיבים בטעם קולה. אכלנו את הקרטיבים והמשכנו לבהות בשני הבוקים הקטנטנים ובאש הקנטנה שהפיצו. ברקע צהלו חבורות הילדים עם מדורות הענק שלהן ושמחת החג המשוחררת, כלועגים למדורת העניים בקצה השדה. בשעה תשע הכריזה האמא שזהו, נגמר. אחי, שכבר הספיק לצבור מטען של מרמור, זעם על ההכרזה ביקש הארכה. האימא הסכימה וחזרנו לבהות בבוקים ובשלהבת נר הזיכרון שלה. מקץ עשרים דקות נוספות הכריזה האימא שזהו, נגמר, סופית, צריך ללכת לישון, וכיבתה את המדורה.

עלינו הביתה מאוכזבים. אני עשיתי פיפי, צחצחתי שיניים והלכתי לישון. אחי, לעומת זאת, זעם על הפגיעה ברוח החג ובקודשי ישראל, ונשאר ער מול הטלוויזיה. וכך כאשר שבו הוריי מהחתונה בשעת חצות, מצאו את אחי יושב במרכז הספה, זרועותיו שלובות בהתרסה ופניו מביטות במרקע בזעם אצור.

"אתם-אמרתם-שאני-אוכל-להישאר-עד-מאוחר-במדורה-אבל-היא-כיבתה-את-המדורה-בתשע" סינן האח בכעס כלפי ההורים, שניסו להרגיעו ללא הועיל.

אני לא יודע איך המשיך הסיפור, אך מאחר שהאח קורא כאן לפעמים הוא מוזמן להשלים את הסיפור בעצמו בדף התגובות או במייל. ואם לא, תיאלצו, כמוני, לחיות בעלטת אי-הידיעה עד קץ הימים. כמאמר חז"ל: אם אני לא טס, אף אחד לא טס.

חג שמח.

בילדותנו דאגו ההורים שלנו (שלי ושל אחיי) למנוע מאיתנו כמה מהדברים שיש בהם ריגוש של סיכון: קפצונים בפורים, ספריי שלג וכל דבר שמערב אבק שריפה ופיצוצים ביום העצמאות. פשרה הושגה בנוגע לספריי חוטים, אבל גם זה רק בגבולות החדר ולא בחוץ על אנשים תמימים.

אתמול בלילה נזכרתי באירוע קטן מערב יום עצמאות רחוק אחד. אבא שלי לקח אותי ואת אחי לראות זיקוקים והסכים לאחר תחנונים לקנות לנו חבילה של זיקוקים קטנים, האלה שעושים ניצוצות לחצי דקה ושמים לפעמים על עוגות יום הולדת. אני זוכר שעמדנו שלושתנו בפינת רחוב חשוכה, רחוק מהמדרחוב ומההמולה, והוא הדליק לכל אחד בתורו זיקוק אחד, ועשינו איתם תנועות באוויר לראות את שובל האור שהם משאירים בחושך בחדווה ריקנית ועקרה, עד שהזיקוק כבה בניצוצות חלושים ובאוויר עמד קצת ריח הגופרית השרופה, ובזאת תם טקס והלכנו הביתה.

כזכור, בחלק הראשון של סיפורינו הנוסטלגי, מגיעים ברוטוס וחברו אלעד למופע חלטורה לוועדי עובדים בקולנוע שרון, בחול המועד סוכות תש"ן. רצף אירועים קוסמי מביא את ברוטוס אל אחורי הקלעים של הקולנוע, שם הוא פוגש את האלילים בשר ודם אלי גורנשטיין, מאיר סוויסה ורון שובל. הוא מקבל מכולם חתימה, ומהשניים הראשונים אפילו את מספרי הטלפון הפרטיים שלהם בבית. ארוחת הצהריים קוראת לברוטוס לשוב לביתו מתוך כוונה לשוב לשם מייד אחר כך.

חזרתי הביתה בלב מתרונן ונרגש. בבית חיכתה לי ארוחת הצהריים, שלפי ניחוש מושכל הכילה בוודאי טבעול מחומם כלשהו בשילוב פסטה או שאריות מארוחת השבת/החג האחרונה. כמובן שמייד התקשרתי לאלעד לספר את כל קורותיי ואת כל הניסים והנפלאות שנקרו בדרכי בזכות אובדן ארנקו. אלעד התרגש גם הוא וביקש שאתן לו את מספרי הטלפון של הכוכבים. נתתי לו אותם, על אף הבטחַתי המפורשת לסוויסה, מתוך רצון לכפר במעט על האשמה שבאובדן הארנק, אך השבעתי אותו לבל יגלה אותם לאיש. אמא שלי, למרבה ההפתעה, הייתה קצת פחות נרגשת מהעניין ואחי (אני לא בטוח לגבי הפרט הזה, אבל הוא נשמע הגיוני כך שנאמר שכן) לעג להתרגשותי וטרח בניסיונותיו לגרום לי להרגיש פתטי (דבר שצלח ברבות השנים אך לא בגללו ולא בשל הנזסיבות האלה). לאחר שאכלתי את ארוחת הצהריים שמתי פעמיי בחזרה לקולנוע שרון, רק כדי לגלות שהדלת האחורית סגורה, שהמשאיות עזבו והמקום עומד שומם כאילו מעולם לא הייתה במקום חלטורה רק כמה שעות קודם לכן. בראש מורכן עשיתי את דרכי הביתה אכול באשמה על כך שאסור היה לי לנטוש את משמרתי ולהניח לכולם להסתלק.

הייתם מצפים שבשלב הזה, לאחר שוך ההתרגשות, אשוב למסלול חיי התקינים כאחד האדם. ואכן כך עשיתי. אך עדיין אל לכם לשכוח שבבואכם לדון בכותב שורות אלו, במיוחד בכל הנוגע לשנות ילדותו המוקדמות, יש להתחשב בעובדה שמדובר בדביל. וכשילד דביל מחזיק בידו את מספרי הטלפון של סלבריטאים, אי אפשר לצפות ממנו לא לעשות איתם משהו.

באותם ימים, אם אינני טועה, הייתי כתב צעיר בעיתון ילדים ונוער בשם "משהו!". זה היה ירחון (ואחר כך דו-שבועון ואז שוב ירחון ואז כלום) מגניב למדי (כמה מילים עליו בכתבה הזאת) שצירף לכל גיליון מדבקות של מפורסמים עם הכיתובים "סילבסטר סטאלון זה משהו!", "אורי פיינמן זה משהו!" וכו' וגם היו לו קומיקסים של מישל קישקה ומדורים מעניינים. הייתי אז מה שמכונה כמ"צ - כתב משהו צעיר. במהלך שנות כהונתי ככתב צעיר התפרסמו בערך 200 מילים פרי עטי, כולן בכתבה אחת בה ראיינתי שחקן זר של מכבי נתניה שגר אצלי בבניין. על כל פנים, קיוויתי לנצל את המידע שברשותי כדי לערוך ראיונות עומק עם השחקנים בתקוה לשלוח אותם לעיתון ולזכות בתהילה בקרב עשרות קוראי הירחון.

אז התחלתי להתקשר אליהם.

במשך כמה שבועות התקשרתי לא פעם ולא שלוש פעמים לבתיהם של שני הידוענים, ולהזכירכם- באותם ימים היה לנו בבית טלפוןן חוגה. אצל גורנשטיין ענתה לי ברוב חוצפתה המזכירה האלקטרונית. לא השארתי הודעה. מה אני, כלב? התקשרתי שוב. ועוד פעם ליתר ביטחון. לבסוף כשענה קולה של אישה מעבר לקו ביקשתי בפשטות לדבר עם אלי. החצוף לא היה בבית. היה בהצגה או משהו. לבסוף, לאחר מספר מזכירות אלקטרוניות נוספות עלה בידי להביא אותו אל השפופרת. הברנש זכר אותי. עכשיו, שלא תחשבו שסתם אמרתי "נכון שעוגת גזר זה מגעיל?" וניתקתי. לא ולא. ערכתי ראיון איתו. בבלוק צהוב קטן כתבתי כחמש-שש שאלות (היחידה שאני זוכר היא "מתי החלטת שאתה רוצה להיות שחקן?"). אלי היה מנומס וקורקטי והשיב על כל שאלה בקצרה ואני רשמתי. וזהו. הרגשתי מבסוט מעצמי. היו לי בערך 15 שורות של ראיון עיתונאי נוקב, לפני עריכה.

עם סוויסה העסק גם לא הלך בקלות. הברנש לא היה בבית. מזכירה אלקטרונית. זה הרבה לפני עידן השיחה המזוהה כך שברור לי שהוא לא סינן אותי.  ואז ערב אחד הוא הרים את הטלפון. הצגתי את עצמי בתור הילד ההוא מקולנוע שרון, אך הוא השיב שהוא ממש-ממש לא יכול לדבר עכשיו וביקש שאתקשר בעוד שעה. אמרתי אין בעיה. דקה אחר כך גיליתי מדוע הוא היה לחוץ כל כך: בערוץ 2 הניסיוני הייתה תוכנית על צ'ארלי צ'אפלין והוא (סוויסה, לא צ'אפלין) הגיש את ההקדמה. לא להאמין, הבנאדם חי בתסביך גדלות, חייב לראות את עצמו בטלוויזיה. בכל אופן, אחרי שעה התקשרתי שוב. לא ענה! חצוף! לא ויתרתי והתקשרתי אליו למחרת, הפעם הוא ענה. "לאן נעלמת אתמול?" שאלתי אותו בתוכחה. מה ענה לי? "הייתה לי הצגה." מחלתי על כבודי ושאלתי אותו אם יהיה מוכן להשיב לי על כמה שאלות. בוודאי, אמר הסוויסה. אז שאלתי מתוך הבלוק הצהוב קטן כמה שאלות כמו מתי התחיל להיות שחקן, איזה שחקנים הוא אוהב ובאלו הצגות הוא משתתף בימים אלה. מילאתי את 15 השורות, הודיתי לו וניתקתי בתחושת הישג.

הצגתי את הראיונות בפני אימא שלי, שעיתונאות הוא מקצועה, והיא העירה לי בעדינות כמה הערות בונות מהן הבנתי שאפילו "משהו!" לא ירצו לפרסם את החומר העיתונאי שלי. אין דבר, אמרתי, לפחות נשוויץ לפני המורה לדרמה. באתי למורה בחוג דרמה עם שני הדפים הצהובים משודכים לזה, נפנפתי בהם כאומר "נה עלייך, תראי איזה קשרים יש לי בעולם התיאטרון!" היא אמרה "יופי". או משהו כזה, אני לא חזק בדיוקים סמנטיים.

וכאן, בעצם, מסתיים הסיפור כיצד ברוטוס נגע בתהילה. מן הסתם מסתתר כאן מוסר השכל, אך אני משאיר לכל אחד מכם הקוראים, למצוא אותו בעצמו ולשלוח לי אותו בדואר, בצירוף חתימה והקדשה אישית.