מיקרוקוסקוס

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי לחלוטין והוא סופר לי על ידי סבתי הצלולה והחדה. ומעשה שהיה כך היה:

לסבתא שלי יש חברה, אחת מארגון "הדסה" ומבית הכנסת בעיר, שגם ביקרה אצלה כמה פעמים. בצעירותה בארצות הברית, לפני שלושים שנה לערך, שוכנעה האישה לחתום ולהירשם לכוחות המילואים האמריקאיים, כי זה טוב למדינה וכי צריך לתרום וכי אם אף אחד לא יחתום החברה האמריקאית תתפורר וכן הלאה. אנחנו הרי מכירים את העניין. אז האישה, או בעצם הבחורה הצעירה, חתמה והמשיכה בחייה. היא למדה ועבדה ובשלב מסוים גם התגיירה ואף עלתה לארץ ישראל. והנה יום אחד נוחתת אצלה בדואר מעטפה המכריזה "!WE WANT YOU" ובסוגריים קטנים "(על טעויות משלמים)". האישה, היום בת 55 דרך אגב, התבקשה לסור אל ארצה ומולדתה כדי לעשות מילואים. כעת, כל מי שעושה מילואים מכיר את תחושת הבעסה למראה הצו המזמן אותו ל-30 יום תעסוקה מבצעית. נסו נא לשער בנפשכם את תחושתה של האישה כאשר גילתה שתקופת המילואים הינה קצת ארוכה יותר מחודש. בואו נהיה ספציפיים: שנה. כעת, כל מי שעושה מילואים מכיר גם את תחושת הבעסה למראה צו השולח אותו לחור כמו שיזפון או צאלים או התנחלות מרוחקת בין עזים מלחכות וקרוואנים מתפוררים. נסו נא לשער בנפשכם את תחושתה של האישה כאשר גילתה שהיא נשלחה לחור מרוחק יותר מכל התנחלות ובסיס נידח בערבה. הרבה יותר רחוק. בואו נהיה ספציפיים: אפגניסטן. נכון מאוד, אישה בת 55 שגרה בישראל נשלחת לעת בלותה לבלות שנה באפגניסטן, לחלק שמיכות ובגדים לאוכלוסיה המקומית הענייה. שאלתי את סבתא, למה היא הסכימה ללכת? למה היא לא הלכה לקב"ן או הגישה ולת"ם? ועל כך היא השיבה בפשטות: כשהצבא קורא לך אתה בא.

אז האישה שם כבר בערך חצי שנה, שולחת מיילים לחבריה עם חוויות ותמונות בהן היא מופיעה לצד ילדים מרודים ונשים רעולות מציפורן הרגל ועד הקודקוד, נראית כאילו הזדקנה בחמש שנים לפחות. ובעת עלותה על משכבה, מתכסה בשמיכה צבאית מלאת סקביאס היא ודאי מקללת את אותו אדם ערל-לב ומרושע ששיכנע אותה בתמימותה לחתום על טופס המילואים, אך בתוך תוכה היא ודאי מסתכלת בחצי הכוס המלאה במקומות הרבה יותר גרועים בהם יכלה להיות (למשל, פקיסטן) ובעבודות הרבה יותר גרועות בהן יכלה לעסוק (למשל, מילת נשים), ורגע לפני שאשמורות עיניה נעצמות היא מחייכת חיוך אופטימי קטן ואומרת לעצמה, "יהיה בסדר".