לא מזמן הייתי בערב השקה של ספר שירה של מישהי שלמדה איתי. היו שם כמה קטעים אמנותיים חביבים, כמה אנשי ספרות שדיברו בשלווה כשמקל של מטאטא נעוץ היטב באחוריהם היבשושיים, ודברי הלל ותשבוחות למכביר לספר החדש. לאחר שנמחאו הכפיים ונדלקו האורות מצאתי עצמי עומד מול אחת המרצות שלי, מהוותיקות בחוג, כשאנשים עוברים סביבנו בדרכם החוצה או לחיבוקים אחרונים למשוררת. אחרי מנוד הראש המנומס והחיוך המאולץ נותר עוד צורך לומר משהו שיאפשר סיום נאות של ההיתקלות והליכה איש-איש לדרכו, ועל כן הפטרתי: "אז ניפגש באוניברסיטה, הא?" היא חייכה ואמרה בקולה המורתי: "כן, כן. אתה יודע שאני גומרת השנה?" לשמחתי היה רועש מדי מכדי לתת לחוש ההומור הקלוקל שלי לעבוד בנחת, ולא עניתי לה, כמתבקש: "בשעה טובה. אחרי כל השנים, בעלך בטח מאוד מרוצה מעצמו."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: