מיקרוקוסקוס

שיעור חשוב לחיים שלמדתי משכֵנִי לחדר במחלקה:

לפני שמתחילים לתקן מכונת כביסה, חשוב לנתק אותה מהחשמל.

שכבתי על מיטת הניתוחים. המרדים, רוסי שמן ופטפטן, חיבר לי עירוי לזרוע, הדביק לי לחזה מדבקות עגולות ובדק את המכשירים שהשמיעו צפצופים מונוטוניים אחידים. הסתכלתי סביבי, מנסה לקלוט כמה שיותר פרטים בזיכרון לפני שתתחיל ההרדמה. לתוך החדר נכנסו שני המנתחים כדי לבדוק שאני שוכב בתנוחה הנכונה, שהכול מוכן. מייד הרמתי את הראש וקראתי "אני עוד לא ישן! אני עוד לא  ישן! אל תתחילו!"

הם לא צחקו.

מצד שני, זו לא לגמרי הייתה בדיחה.

בכלל, יש משהו מאוד נעים באחיות הצעירות האלה. הן יפות, הן מחייכות, הן רעננות. אבל בחיים לא יהיה לי סיכוי איתן. אין שום סודות מהן, הכול ידוע וחשוף מולן. הגוף, ההפרשות, התיק הרפואי: "תשמע, מספיק עם כל הבדיחות והשנינויות האלה. לפני חמש דקות עזרתי לך להתקלח ולהתלבש. אני יודעת בדיוק מה יש לך שם מתחת לפיג'מה, אז על מי אתה מנסה לעשות רושם, הא?"

האחות שערכה את ראיון הקבלה הייתה נחמדה: נאה, רזה, חייכנית, אינטליגנטית- מסוג  הבחורות שאולי בסיטואציה אחרת הייתי מנסה להתיידד איתן, או אולי אפילו יותר מזה. אבל איפושהו במהלך השיחה, בין הדיון במערכת השתן לתיאור סדר היציאות שלי, הבנתי שכנראה אין בינינו קליק.

אפשר להגיד הרבה על נקודות ציון בחיים, על רגעים שמשנים פרספקטיבה, שמעניקים הבנה אחרת של המציאות. אבל אני יכול לומר באופן חד משמעי שאתה לא נשאר אותו  בן אדם שהיית אחרי שרופא דוחף לך אצבע עמוק לתוך התחת ושואל "אתה מרגיש את זה? אתה מרגיש את זה?"

פשוט לא אותו בן אדם.