לפני שנה הייתה נזילה באסלה. מעין פכפוך קטן המשיך לפכפך לו בכל שעות היממה ובזבז את מימי אקוויפר החוף המדולדל ועוד בקיץ ועוד עם היטל בצורת מרחף באוויר . אז התקשרתי לאינסטלטור. האיש בא, התעסק חמש דקות, יצא ואמר שסידר את העסק, עניין של איזו גומיה (זו תמיד גומיה בענייני צינורות ובעיה במגעים בענייני אלקטרוניקה) ושהנזילה הפסיקה. על הדרך, אמר השרברב, הוא גם הנמיך טיפה את המצוף במיכל ההדחה, ככה יתבזבזו פחות מים בהדחה הקטנה של הפיפי ואני אמרתי סבבה, באמת הרגשתי שיותר מדי מים יורדים סתם בשביל לשטוף קצת פיפי. בביקור הבא בשירותים נוכחתי שאכן פחות מים מדיחים את הפיפי, אבל כשזה מגיע למועצת השבט של הקקי אני מועד לסופריצות לא נעימות: הידית נלחצת, המים שוצפים, הבלוק הכחול מגיר טיפות כחולות במורד הדופן ובועות לבנות ורעננות מבשרות על אסלה נקיה ומחוטאת. אני רוחץ את ידיי במים ובסבון, יוצא להמשך עמל יומי ובשובי אל האסלה מחכה לי הפתעה: חרצף. מאין הגעת? אני שואל, הרי הדחתי אותך עם הידית הגדולה. משיב לי החרצף: פפללץץץ. אני מדיח שוב, הפעם בהסבת שמאל, והחבר נעלם. הימים חולפים, קקי בא וקקי הולך והנה שוב, אחרי ריקון מוצלח יחסי של המעיים, צץ לו החרצף. כלומר, חרצף אחר, אבל מאותה משפחה. שוב אני תוהה, איפה היית ומה עשית? הרי קודם כשעזבתי את האסלה לא היית כאן. משיב לי החרצף: פפללץץץ.
וכך צץ לו מדי פעם חרא קטן מהמצולות ומתריס נגדי בגולמיותו הקקית המסריחה, גם ואפילו אחרי יציאות לא מרשימות בגודלן ובכמותן- כאלה שאמורות להתעכל בקלות במורד צוואר הביוב.
התחלתי לארוב לו: אני נעמד בסוף מלחמת השחרור מעל מקווה המים, מטביע את הגוויות והחללים במי המצולות, רואה את הבועות הלבנות, מחכה שהן תתפוגגנה ובודק שהמים כחולים וטהורים וחפים מקקי, הולך לרחוץ את ידיי (המהדרין מברכים ברכת "אשר יצר"), מציץ שוב באסלה, מוודא שהיא עדיין ריקה והולך לדרכי. אחרי שעה קלה קופץ לביקורת פתע והנה שארית הפליטה צפה לה בנחת, אוד מוצל חורץ לי לשון ולועג לי במבטא צרפתי: הכל עובר עליך וקקה בידיך! נמלאתי חימה עזה. שהרי הבעיה העיקרית כאן, כפי שניתחתי את העניין, היא לאו דווקא תחיית המתים לכשעצמה אלא חוסר העקביות: רוצה לצוף קבוע? זה דבר אחד. אקרא שוב לאינסטלטור שישיב את המצוף למקומו, כשהמחיר לכך יהיה שוב בזבוז המים בידית הקטנה על פינוי הפסולת הנוזלית מהבולבול. אבל לעשות לי כל מיני משחקי מחבואים? לצוץ ולהיעלם לפי קפריזות או על פי אלגוריתם עלום של לחץ הידראולי, אחוזי שומניות, סיבים תזונתיים ותירס? לא, זו כבר חוצפה. שלא לדבר על האופציה המטרידה מכולן, שלפיה אפילו לא מדובר באלגוריתם אלא במקריות גמורה של אלוהי המזל העיוור שנהנה ומשתעשע לראות אותי רץ לשירותים עשרים פעם לפני ביקור של חבר או חברה כדי למנוע מבוכות שלא תימחנה בקלות ושתיצורנה אצל החבר/ה, אפילו שלא במכוון את האסוציאציה הוויזואלית ברוטוס = קקי צף באסלה. הו, אסלה בוגדנית! הו, קקי תחמן ומרושע! הו, קפטן מיי קפטן!
[וכאן המקום לסקר קוראים קטן:
נניח שאתם נכנסים לשירותים ובאסלה יש חרצף. ונניח שהוא לא באמת מסריח את הנשמה אלא סתם צף בשלווה, האם תורידו את המים טרם מעשה ההתרוקנות? הרי על פניו, אפשר לומר שממילא קקי מתערבב עם קקי או פיפי עם קקי ומה זה משנה של מי היה שם קודם? לא חראם על המים? מצד שני, יש כאן אספקט פסיכולוגי די דוחה, לעמוד ולהביט בקקי של אדם אחר בעת ההשתנה, או לחרבן מעל קקי זר, הרי זה כמעט כמו לחרבן עם האדם הזר בצוותא, שלא להזכיר את עניין המים הניתזים על הישבן שיהיו מתובלים הן בקקי שלכם והן בקקי הזר, ולכו תדעו מה הזר אכל ואלו בקטריות הוא נושא, וגם מבחינה הלכתית ישנה שאלת הקקי הבשרי מהשניצל המתערבב עם קקי חלבי של המילקי. בקיצור, מורידים או לא מורידים?]
החדשות הטובות הן שבשבוע הבא אני נוסע לאירלנד לתקופה של קרוב לשבועיים (ברוטו), הרחק ממזג האוויר החם והמזיע הזה והרחק מהאסלה הבוגדנית. עם זאת, אני אשהה אצל חבר בכפר שחי חיים ספרטניים ובסיסיים כל כך שהייתי צריך לוודא שיש לו בכלל אסלה בבית (זה לא צחוק, הוא באמת הוציא אותה פעם כי הוא העדיף את הסגנון ההודי, השם ירחם). אז ייתכן שאלקה בעצירות גדולה וכאובה שתעבור רק בשובי ארצה אל אסלתי המוכרת ואז אפלוט ואדיח, אפלוט ואדיח ואז שוב אדיח עד שאוכרז כשורד האחרון.
-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: