מיקרוקוסקוס

ראיתי באתר של סקר הערכת הוראה* את ההצעה המפתה הבאה:

 אמרתי "למה לא?"

הקלקתי.

איזו אכזבה.

 *סקר מיוחד לבדיקת שביעות הרצון של הסטודנטים בתל אביב מהמרצים והקורסים. אחרי קבלת התשובות, האוניברסיטה מדפיסה את הנתונים על נייר מיוחד, רך, תלת שכבתי, ומציבה אותו בשירותים של הנשיא, כך שניתן יהיה לעבד ולעכל את הנתונים בקלות ובנעימות.

-          תשכבי איתי?

-          לא.

-          אז תמצצי לי.

-          לא.

-          אז תני לי לגעת לך בשדיים.

-          לא.

-          טוב, אז רק תתפשטי ותנערי את השדיים מולי, רק לכמה שניות, בלי לגעת.

-          לא.

-          אז בלי השדיים. התחתונים. תרימי את החצאית ותראי לי את התחתונים.

-          לא.

-          ואם אני אפיל בטעות איזה שקל, ואתכופף להרים אותו, אני אוכל להציץ לך מתחת לחצאית, ככה בדרך אגב?

-          לא.

-          אוף. טוב, אז נשיקה. תני לי לתת לך נשיקה. קטנה.

-          בשפתיים או בלחי?

-          בשפתיים.

-          לא.

-          אז בלחי.

-          בלחי גם לא.

-          את שוברת לי את הלב, בתיה.

-          לא קוראים לי בתיה.

-          אז ציפי.

-          גם לא קוראים לי ציפי.

-          את הורסת אותי, אני אומר לך. את יכולה לפחות להגיד לי אם קו 17 עבר כבר?

-          עבר לפני עשרים דקות.

-          אחחח, איזה יום מלא אכזבות. אכזבה רודפת אכזבה, כבר לא נותרה לי שום סיבה להישאר כאן לידך. אני מבזבז כאן את זמני לריק בתקוות שווא. נכון?

-          מסתבר.

-          אם כך, אשוב לי הביתה. כן, אלך הביתה ואוכל ארוחת ערב, ביצה מקושקשת וכוס חלב. ממילא רק אכזבות ומפלות צפויות לי היום, נכון?

-          כנראה.

-          טוב, אז תודה לך בכל אופן, ברוריה.

-          לא קוראים לי ברוריה.

-          אח, את רואה? עוד אכזבה. ניחא, אלך לי הביתה אל הביצה המקושקשת והחלב ואז- לישון. כן, לישון הכי טוב. כשאישן אוכל לראות לך גם את השדיים וגם את התחתונים, בלי טובות!

-          בלי טובות.

-          ולַך לא תהיה אף מילה בעניין!

-          אף מילה.

-          אז...שלום לך. אני הולך.

-          לך.

בינתיים, קבלו את אחד הסרטונים המשעשעים והמגוחכים ביותר שראיתי ברשת בזמן האחרון. אם קרטמן מסאות'פארק היה אמיתי, ככה הוא היה נראה.

-          אתה שומע? איש אחד הלך בלילה ביער החשוך. הלך, הלך, הלך, ופתאום... בַּהההה! יאללה, סע להדסה.

-          מה?

-          תיזהר, משאית! נו, סע להדסה, נו! בַּה! בַּההה!

-          מה אתה עושה?

-          אני מבהיל אותך לבית החולים.

ביום רביעי חטפתי איזה צינון בגרון שהתפתח לצינון כללי שהפיל אותי לקרשים כל סוף השבוע (מזל שהיה שבת).

ביום ראשון, עם התבהרות הגרון, החלה הבטן להציק לי והוציאה לי את החשק לאכול (מזל שהייתה חופשת חנוכה באוניברסיטה).

ביום שני, עת הבטן החלה לתת סימני רגיעה, נתפסו לי השרירים שבין הצלעות, ולא אפשרו לי להתיישר, להתכופף, לזוז שמאלה או לנשום נשימת עמוקות (מזל שאמא הרשתה לי לא ללכת לבית ספר).

ביום שלישי נוספו לי שתי כוויות על אצבעות יד ימין. האמה שלי חבושה (מזל ש...נו, ש...משהו).

ביום רביעי חטף המחשב שלי אירוע מוחי קל והחליט שלא להידלק. תחת זאת הוא השמיע צפצופים מונוטוניים ארוכים ודקים, כמו בסדרות בית חולים. אח שלי הגיע במיוחד מתל אביב כדי לנסות ולתקן (Clear!). לשווא. התקשרתי לטכנאי בערב והשארתי לו הודעה.

היום הייתי באוניברסיטה וחזרתי על ארבע. הברזתי מהשיעור השני כדי לצבור כוחות על הדשא (מזל שהייתה שמש).

הטכנאי הגיע בערב, בדק מה שבדק, החליף כרטיס זיכרון, המחשב נדלק, וכעת הוא עובד ומתלוצץ עם בעליו. מצד שני, עם כל ההתלוצצויות, הוא קפא ונתקע לי כבר שלוש פעמים בשעה האחרונה, וזה פי שלושה יותר מכמות הקפיאות היומיות שלו בשבועות האחרונים. גררררר.