מיקרוקוסקוס

1. קופירייטינג

"ליחה, דודי?" (סירופ לשיעול, קמפיין למגזר החרדי).

2. אמונה

השבוע נסעתי לשוק הכרמל וליד החניון של הכרמלית כמעט חטפתי רפורט על כניסה באין כניסה. השוטר השמן עם השפם הרס"רי המלבין, שישב על כיסא בצד הכביש וניגש אליי בצעדים איטיים מורטי עצבים, נראה כאילו הוא רק מחכה לנהגים סוררים כמוני ושמע כבר מליון פעם את ה"לא שמתי לב שזה אין כניסה" שמלמלתי ברעד [ובאמת לא שמתי לב!]. ובכל זאת הוא ריחם עליי ונתן לי לעשות רברס כדי להיכנס לחניון העירוני. מזל. בעת שחניתי שם עדיין רעדו לי הידיים ושפתיי המשיכו למלמל "סליחה, סליחה, תודה, תודה". באותם רגעים נצנצה בי המחשבה שאולי בכל זאת יש איזה אלוהים שמשגיח מעל ומכוון את דרכיי. כי לא רק שניצלתי שם מרפורט, אלא גם נזכרתי אז ששכחתי את הארנק עם הרישיון בבית.

3. גרמניה אחרת

משיחות סלון עם חברים בהם סיפרתי להם על עולם הבלוגים המתפתח בישראל, הבנתי שישנה חלוקה חדה, ברורה ובלתי-מתפשרת באוכלוסיה בין שתי קבוצות: אלה שמכירים את להקת טוקיו הוטל ואלה שלא מכירים את להקת טוקיו הוטל. אלה שלא מכירים את טוקיו הוטל לא שמעו על הלהקה הגרמנית מעולם וודאי שלא יודעים שמדובר ב'תופעה', כפי שמתארים אותה לא-פעם. ברי-מזל אלה חיים חיי בורות מאושרת ונטולת דאגות, הרחק מהביצה המבעבעת בהורמונים, דם ויצרים של נערות שהחליטו שגרמנית זו דווקא אחלה שפה ובנים מאופרים עם תספורות קיפוד קוצנית זה ממש סקסי. הקבוצה שכן מכירה את טוקיו הוטל מתחלקת גם היא לשתי קבוצות-משנה: אלה שמעריצים [כלומר, מעריצות] את הלהקה עד טיפת הדם האחרונה שבוורידיהם הגועשים ורוצים [רוצות] להתחתן עם הסולן ביל קאוליץ ולעשות לו ילד [בלי קשר לזהות המינית המוטלת-בספק שלו], ובין אלה שמתעבים את הלהקה עד רסיס הליחה האחרון שבמוחטתם הירקרקה ומוכנים להקדיש זמן ומאמץ כדי להצהיר על שנאתם ללהקה, ויותר מזה - למעריצים שלה - בבלוגים ובתגובות. כך, לא תשמעו אדם המפטיר "אה, טוקיו הוטל, כן, שמעתי עליהם"; לא תיתקלו ב"הם בסדר, להקה נחמדה כזאת". הדיכוטומיות הן ברורות בין מכיר ולא מכיר, מעריץ ומתעב. עם זאת, נראה שאני נופל באחוז המצומצם של סטיית התקן במדגם זה [יחד עם טליק עורך הנושא החם]. כך הצלחתי לפתח שנאה מרה כלפי הלהקה בלי שאדע לזהות אפילו שיר אחד שלהם.

4. שם-טוב לוי

משהו  מרגיש  לי לא בסדר, כמעט בגדר סטייה של ממש, שיעל בר-זוהר בחרה לקרוא לבן שלה, מכל השמות האפשרים, דווקא בשם יהל.

5. עולם דימויים עשיר

"אני מרגיש באבל, אני מרגיש יתום", אומר בנם של בני הזוג שנמצאו מתים במכונית בעכו.

6. זיקפה לאומית

ישראלי אמיתי לא משתמט

וישראלית אמיתית לא משתרמטת!

7. באלו הידיים

הפוסט הזה הוכיח עצמו כפוסט יעיל, כצפוי. כבר הפסקתי לספור את כמות ה"פנינה רוזנבלום בעירום" שהגיעו לכאן. גם "בר רפאלי בעירום" הגיע לפה, וזה בסדר. מה שיותר מטריד אותי הוא אותם אנשים שחיפשו "תמונות נערים ערומים", "מחרבן תמונה להורדה" ו-"בחורה מזדיינת עם חמור".

8. אז אם כבר

קחו עוד כמה לדרך:

שולמית אלוני בחוטיני

דובי גל בשירותים

חנה לסלאו מתכופפת

עירית לינור שיער בית שחי

עזר וייצמן אשכים

9. ולסיום

המקרר שלי מכריז בכל יום: "שתה תה עם אללה, זה לא מביש!"

10. שבת שלום

השעון שמונח ליד המיטה שלי הוא ישן למדי. עברו די הרבה שנים מאז הוא נקנה על ידי אחי הגדול, או שאולי זאת הייתה בכלל מתנה לבר-מצווה שלו, לא זוכר. ובכל זאת, כשעברתי לתל אביב לקחתי את השעון איתי, בשם המסורת (המממ... משום מה נזכרתי עכשיו בסרט ספרות זולה). בכל אופן, מזה זמן שאי אפשר היה לכוון בו את השעה או לסדר איתו השכמה אבל הסתדרתי. אלא שאז השעון נפל והיה צורך לכוון אותו מחדש. התכנון היה להוציא את הבטריות ולהכניס אותן בחזרה בחצות, כדי שיתחיל ספירה חדשה. אבל אני נוהג ללכת לישון לפני חצות, אז הכנסתי אותן באחת-עשרה וכל פעם שהסתכלתי בשעון החסרתי בראש שעה. קלי-קלות. אחרי התקף הלב השני מתרגלים. אבל ערב אחד הוא נפל עוד פעם, והפעם בסביבות עשר וארבעים בלילה, וכשהכנסתי בחזרה את הבטריות השעה התאפסה שוב, אז התחלתי להחסיר שעה וקצת פחות מעשרים דקות בכל פעם שרציתי לדעת מה השעה. זה כבר היה די קשה כי אני די חלש במתמטיקה, במיוחד כשאני מתעורר בבוקר. לפני כמה ימים השעון הפסיק להראות את השעה. לגמרי. המסך ריק לחלוטין. השעון לא עובד. אבל זה לא מפריע לו להתחיל לצלצל כל ערב בעשר ותשע-עשרה דקות במשך דקות ארוכות בלי שניתן יהיה לכבות אותו.

תשאלו, למה אני לא מוציא לו את הבטריות וחסל? כי אין לי לב. וכי לפעמים, באופן בלתי מוסבר, אני עצלן ברמות שאתם פשוט לא מכירים.