מיקרוקוסקוס

מתפללי תפילת שחרית יודעים שהברכה הראשונה בברכות השחר היא "אשר נתן לשֶׂכְוִי בינה להבחין בין יום ובין לילה". לאט ברור לי מדוע נקבעה ברכה זו לפתוח את סדר ברכות השחר, אך מצד שני ממילא אין בי הרבה אמון במי שקבע שחשוב לו לכל גבר לברך את אלוהיו בכל בוקר שלא עשנו אישה. בכל אופן, לאחרונה נזדמן לי להעמיד את הקביעה הזו, על השכוי - תרנגול בלשון העם - במבחן המציאות כאשר דייר לא ידוע מאחד הבניינים הנמוכים שמאחוריי קנה שכוי בתרי זוזי וקבע את מקומו בביתו או בחצרו, אולי במכירת עודפים מיום כיפור. בדיקה אמפירית אובייקטיבית גילתה שהתרנגול אכן מצליח להבחין ובין לילה, כלומר הוא יודע לא לפצוח בקול בשתיים לפנות בוקר, אך מצד שני היום נמתח אצלו עד שעת ערב מאוחרת והוא דווקא אינו יודע להבחין כאשר התושבים העירוניים שסביבו מנסים לנוח אחר הצהריים, לקרוא ספר במיטה בשעת ערב או סתם לבהות בשלווה בעצים שבחצר. התרנגול לא שמע על שלאף שטונדה או שעות שקט או על נימוס בכלל.

אבל בסופו של דבר זה לא כזה נורא כי התרנגול לא נמצא ממש מתחת לחלון אלא משתלב ברעשים המזדמנים של אזעקות מכוניות, אופנועים ושאר קולות רקע אורבניים של שכונת מגורים ממוצעת ואף מעניק תחושה כפרית מעט לבנייני השיכון המצהיבים. בנוסף לכך, בעוד התרנגול אולי קצת מעיק, אין הוא משתווה לשכנה (או השכן, אם כי אני די בטוח שמדובר בשכנה) המסתורית בבניין שלי שמאז שעברתי לדירה לפני למעלה משנתיים מקפידה לפחות שלוש פעמים בשבוע לפתוח את הבוקר, בשעה כמעט קבועה, במה שנשמע כ"בּוּוּוּאַאאאההה!!" הסכימו עמי שלהתעורר בבוקר ולשמוע "בּוּוּוּאַאאאההה!!" אינו נמנה בעשיריה הפותחת של הרשימה "דברים שיעזרו לכם לעבור את ההשכמה בסבבה". ניסיתי, על דרך האלימינציה, לאתר את זהות אותה אומללה שפולטת את ריאותיה בתרועה רמה בכל בוקר כמעט אך ללא הצלחה. תחילה חשדתי שמדובר בשכנה צעירה ומעוברת, שהריונה הוא השולח אותה אחר כבוד לפלוט את מיצי קיבתה בכיוון ההפוך, אך גם ההריון האנושי הממושך ביותר לא אורך שנתיים, מה גם שלא הבחנתי באף שכה הריונית בקומה. אפשרות אחרת שעלתה היא זו של השכנה מהדלת הסמוכה, אישה בשנות ה-60 לחייה שריח סיגריות בוקע מדלתה בכל שעה, ושאולי כמויות הזפת והעטרן שבגופה מריצים אותה בכל בוקר לחבק את האסלה הקרובה למקום מגוריה, אך גם אופציה זו נשללה בסופו של דבר, כיוון שבעוד שקולה של השכנה נשמע כשל מריאן פיית'פול עם צינון כבד, קולה של בעלת ה"בּוּוּוּאַאאאההה!!" מזכיר יותר דווקא את טום ווייטס הצעיר אחרי הופעה.

בּוּוּוּאַאאאההה!! (אילוסטרציה)

ספקולציות נוספות, כמו שכנה בולמית שגומרת לאכול חמש דקות לפני שאני מתעורר, שכנה בטיפולי כימותרפיה, או אלכוהוליסטית שקמה עם האנגאובר כל בוקר שני צצו ועלו אך עדיין לא הובילו לתשובה וכנראה שגם לא יובילו. אך בזירה אחרת הענייינים קצת יותר ברורים. כשעברתי לדירה הופתעתי לשמוע, בשעות הבוקר בעיקר, נעימת חליל פַּן המזכירה מעט את "הרועה הבודד" של זמפיר מתנגנת לה באוויר השכונה, תמיד אותו קטע קצר פעמיים ואז נקטע. תוך מספר ימים התבהר לי שמדובר בצלצול של אחד מבתי הספר בשכונה אשר בחר בגישה מקורית להודיע לתלמידיו שהגיעה העת להיכנס לשיעור. כל זה טוב ויפה ובאמת לא מעיק, אף אם הנעימה כבר חדלה אחרי זמן מה להרגיע כיוון שתמיד נקטעה באיבה באותה נקודה בדיוק. המעניין הוא שבית ספר אשר נמצא בצד השני של הבניין נקט אף הוא בגישה דומה, אך במקום אותו זמפיר או דמוי-דמפיר בחר להשמיע לתלמידיו את הפתיחה של הקונצ'רטו לאביב (מתוך קוונצ'רטי ארבע העונות) של ויואלדי, גם כן קטע קצר שנקטע בחדות וחוזר פעם שנייה (כי הרי צריך לצלצל פעמיים). כך בשעה שמונה בבוקר התחרו ביניהם זמפיר ו-ויואלדי על תשומת לבי משני עברי השכונה.בד בבד עם אלה, צץ בית ספר שלישי (זה של חב"ד) והשמיע לתלמידיו את הצלצולים ששמעתי אני בבית הספר היסודי: מנגינות קלאסיות, או סוזאנה, יום הולדת שמח, פעמון ווסטמינסטר ועוד - כולם באיכות סאונד של אוטו גלידה או לכל היותר טלפון נוקיה משנות ה-90 שלא יכלה להתחרות ברינגטונים של בתי הספר הממלכתיים. הסתיימה שנת הלימודים ובמשך הקיץ נדמו הפעמונים, מלבד זה של חב"ד בו הוגים בתורה יומם ולילה ובכל השנה. כשהתחילה השנה החדשה התגלה כי אנשי הזמפיר התקנאו באנשי ה-ויואלדי ושינו את הצלצול שלהם לסרנדה "מוזיקת לילה זעירה" של מוצארט! אך אנשי ה-ויואלדי חזו את הנולד ושינו גם הם את הצלצול שלהם למשהו עדכני יותר: הפתיחה של "האהבה הישנה" של שלמה ארצי באיכות סאונד שממרחק נשמעת סבירה, אך מתגלה כדיסטורשנית להחריד כשעומדים ליד בית הספר ממש, כאילו מישהו הקליט את השיר בעזרת טייפ מנהלים שהוצמד לרמקול של מחשב. כעת התנצחו מוצארט ושלמה ארצי מעל ראשי החל משעת אפס ועד שעות הצהריים המאוחרות. אלה משניאים על תלמידיהם את המוזיקה הקלאסית ואלה דוחפים להם גלגל"צ לגרון ויוצרים אצלם רפלקס מותנה של בחילה בכל פעם שמתנגן שלמה ארצי ברדיו, ממש כמו גיבור "התפוז המכני". ברקע המשיכו חב"ד עם האוטו גלידה עד הערב, ובאופן מוזר- לא פעם גם בשבתות ובחגים (לא יכולים לכבות אותו ביום שישי בצהריים?). עוד קיץ עבר ובסוף אוגוסט נמלאתי כולי מתח למי יצלצלו הפעמונים הפעם ומה. באחד בספטמבר התגלה כי אנשי הזמפיר/מוצארט בחרו שלא להתעמת עם השכנים מהצד השני ונשארו מוצארט. מהצד של ויואלדי/ארצי לא שמעתי שום צלצול.א-הא! חשבתי, שוב מכים החבר'ה ממול את אויביהם שוק על ירך ובוחרים בגישה מהפכנית- אצלנו אין צלצולים! התלמידים ייכנסו וייצאו מתי שצריך גם בלי שנודיע להם באמצעות מנגינה זו או אחרת! מצד שני אחת לכמה זמן נשמעים מבית הספר הדים של קריאה במיקרופון בנוסח "צילה, גשי לחדר המורים, תודה."במשך מספר שבועות או חודשים הסתובבתי בתחושה שמוצארט נותר מובס בקרב, עד שיום שישי שטוף שמש אחד ישבתי בשדרה עם ספר ולפתע שמעתי מוזיקה קלאסית צצה מחצר בית הספר- איזה קטע אינסטרומנטלי עלום ולא קליט, מין ספק הקדמה רדומה ומבולבלת לאיזה קונצ'רטו של צ'ייקובסקי או באך, מי יודע, באיכות סאונד מזעזעת כרגיל. מאותו יום התחלתי להבחין שאותו קונצ'רטו רבע עוף באמת מתנגן מספר פעמים ביום. התיאוריה שבה אחזתי התבררה כמופרכת. ברקע, כמו תמיד המשיך האוטו-גלידה של חב"ד להשמיע מנגינות מגוונות ועתיקות, מסרב ליטול צד במאבק.

זהו. אז חוץ מתרנגול אחד, שכנה מקיאה כרונית, שלושה בתי ספר מצלצלים, כמה אזעקות של מכוניות, אוטו זבל בחמש בבוקר ורכב שמסתובב בימי שישי עם רמקול על הגג ומודיע ליהודים היקרים על שעת כניסת השבת, בסך הכול די שקט פה. 

שקט בשכונה (אילוסטרציה)

שבוע טוב.

(כן, אני יודע, מה עם חלק ב' של הפוסט הקודם. יגיע)

בחול המועד סוכות בכיתה ו' הזמין אותי חברי אלעד, שהגיע לכיתתי בתחילת השנה וחבַר אליי במהירות באחוות חננות מוכות, למופע בידור לילדים בקולנוע שרון בנתניה. את הכרטיסים הוא קיבל דרך ועד העובדים במקום העבודה של אימו או משהו. קולנוע שרון היה אחד מבתי הקולנוע הראשונים בעיר. הוא היה ענק - 1200 מקומות ישיבה באולם וביציע - אשר ידע ימים טובים בעבר ושימש מאז סגירתו בתחילת שנות ה-90 בית חם ליונים, נרקומנים, חובבי פולחנים של כת השטן וכל מי שחפץ להטיל את מימיו ליד הקופות הסגורות ולהרגיש שהוא מותיר האת חותמו באתר היסטורי. באותם הימים עדיין תיפקד האולם בעיקר למופעים מזדמנים דוגמת המופע הזה אליו הוזמנתי, אך לא הרבה מעבר לכך. בימים התמימים ההם, טרום ימי ערוץ הילדים, רן דנקר ונינט, אפשר היה להרים מופע בידור זול בלי לשפוך אלפי שקלים על תפאורות, פלייבקים וכוריאוגרפיה של צדי צרפתי. כולם ידעו שבחנוכה היה הפסטיגל שהתחרה בפסטיבל הקופי-קאט, ובשאר החגים והחופשות הייתה תחרות בריאה בין חלטורות מושקעות יותר או פחות להנאת ציבור הילדים וחשבונות הבנק של הוריהם. במקרה דנן, בקולנוע שרון, נראה שהחלטורה הצליחה להביא עצמה למושגי שפל שהיא עצמה טרם הכירה, מלבד אולי הופעה של זמר מתחיל בחתונה המתקיימת במקלט של מתנ"ס בעיירת פיתוח. אינני זוכר כל מה שהתרחש על הבמה לעיניהם של כמה עשרות ילדי ועדי העובדים שישבו בתפזורת דלילה על המושבים החומים באולם הענק, אך זכור לי שמדובר היה במופע חסר רצף עלילתי כלשהו, רוצה לומר אוסף אקלקטי של אמנים שהיה להם חור בלו"ז וששמעו שהפלאפל של מוסא בשוק של נתניה שווה קפיצה. מאיר סוויסה, לראשו כובע מטופש, הופקד על קטעי הקישור שבמסגרתם סיפר מה שסיפר ובין השאר קרא לנו שיר ילדים מתוך החוברת "טיול שנתי עם יפה ירקוני" כיוון שלא זכר את המילים בעל פה; אלי גורנשטיין עלה מתישהו על הבמה, שר את שיר רכבת ההפתעות ועשה איזה מופע קסמים עם כוסות הפוכות על השולחן וכדור שצץ ונעלם ביניהן, הכי מייקל לואיס שיש; רון שובל, שהיה אז זמר צעיר ומתחיל עם השיר "לפעמים", עלה גם הוא לבמה וביצע את השיר "לפעמים" ועוד שיר אחד שעבר ליד האוזן ונשכח במהירות הקול; וודאי היה איזה אמן נוסף כלשהו שהצליח לגרום למופע להימתח על פני שעה וקצת כדי שלא נרגיש מרומים.

על כל פנים - זו רק ההקדמה.

הסיפור האמיתי מתחיל אחרי ההופעה. יצאנו מהאולם בתחושה מרוממת שקיבלנו תמורה לכספנו, עברנו ליד הקופות ושמנו לב שבקצה המבנה ישנה התקהלות חשודה. אצנו רצנו לראות על מה ולמה וגילינו שליד הכניסה האחורית, היכן שמשאיות לרוב פורקות את ציוד ההגברה, התפאורה וכו', מצטופפות ילדות (וגם כמה ילדים) ומתחננות לראות את רון שובל יפה התואר וצלול הגרון. מייד הצטרפנו למעגל המתחננים. לא ממש היה אכפת לי מרון שובל, אבל הוא היה מפורסם, ואם הייתה לי אפשרות לקבל חתימה ממפורסם אז נראה לי לגיטימי לנסות לקבל אותה, ואחר כך נראה מה היא שווה (ספוילר: כלום). בשלב הזה (רגע מפתח בעלילה או רפרוף הכנף של הפרפר בפקין שיחולל את הסערה בנתניה) ביקש ממני אלעד שאשמור על הארנק שלו בכיס המעיל שלי. לי לא היה ארנק. ארנק הרי זה כל כך חורף 1987. במקומו היה לי כיס-נרתיק קטן עם רוכסן שנענד על פרק היד באמצעות סקוץ', בצבע כתום זרחני עליו הודפס באותיות גדולות SPORT. שם שמרתי את מעותיי. על כל פנים, שמתי את הארנק בכיס והמשכנו להצטופף ולייחל לשובל של רון. בחור צעיר, אולי עוזר הפקה, רכן אלינו ואסף שמות של כמה ילדות בכל פעם ושב כמה דקות אחר כך עם גלויות עליהן תמונתו של הזמיר לבוש בג'ינס מטולא ובמעיל עור, עם הקדשה אישית וחתימה בכתב ידו (של הזמר כמובן, לא של עוזר ההפקה). גם אני, כמצטופף בין מצטופפים, קיבלתי גלויה כזו והצטערתי שטרם הומצא e-bay כדי שאוכל למכור אותה למרבה במחיר למעריץ הולנדי או יפני של רון שובל.

מאחר שהייתי בין האחרונים וסערת ההורמונים שככה מעט, העזתי לשאול את מביא החתימות אם אוכל לקבל גם את חתימתו של המאסטרו מאיר סוויסה (אותו ביטאתי בבורותי סוּיְסה, מעין שילוב של סוס ו-הויסה) אך נעניתי בשלילה יען כי המאסטרו עסוק או מצוי בעיצומה של אורגיית סקס וקוק בקרוואן שלו. משכתי בכתפיי ועזבנו, אלעד ואני, את המקום ופנינו לצד השני של המבנה, היכן שהיו ממוקמים גלידה ניצה ומשרד הכרטיסים "סיגנל", כדי להיפרד לדרכינו המנוגדות. או-אז ביקש ממני אלעד את ארנקו ואני הושטתי את ידי אל כיס המעיל וגיליתי שהרוכסן שלו פתוח ושהכיס (ט-ד-ד-דאם!) ריק. "הארנק איננו, ואני אנא אני בא?!" קראתי בקול. הבטנו אנא ואנה, משחזרים את צעדינו, קוראים לו בקול (קוקוריקו תרנגול) אך לשווא. לא ארנק ולא יער. בטלפון הציבורי התקשרנו להורינו. אמו של אלעד ניחמה אותו ואותי ב"כפרה [במלרע], הלך אז הלך, אין מה לעשות". זה מה שנחמד בגיל הזה באותם ימים - הארנק שלך לעולם אינו מכיל יותר מכמה שקלים ואסימון, ובתוספת אישה רציונלית שיודעת לשים דברים בפרופורציה (לעומת ילד היסטרי אכול רגשי אשמה), איכשהו האירוע נחתם בהבעת צער מתמשכת מצדי ובפרידה איש-אש לדרכו.

חזרתי לצד השני של הבניין, לאותה כניסה אחורית ושאלתי אנשים אם ראו ארנק ג'ינס כחול. ילד אחד אמר שדוקא שמע מישהו קורא "של מי הארנק הזה" אך מאחר שלא נענה ודאי לקח את שללו לעצמו. לפתע קרא אליי עוזר ההפקה הצעיר שזיהה אותי ממקודם ושאל אותי אם אני רוצה לראות את מאיר סוויסה. "בוודאי!" קראתי (כאילו דה! מאיר סוויסה!) והנה מקץ כמה שניות הופיע הבדרן בעצמו, אולי מוחמא מהעניין שמפגין בו מעריץ צעיר, ושאל לשמי ולשלומי. השבתי לו בנימוס כפי שלימדה אותי אמא ושאלתי אותו אם אוכל לקבל ממנו חתימה (כאמור, אקסיומת מפורסם = חתימה). הוא הוציא את ספר השירים "טיול שנתי עם יפה ירקוני" ממנו קרא בהופעה, תלש ממנו עמוד אחד (זה של השיר, הוא יזדקק לו בהופעה השנייה) וכתב על הכריכה "לברוטוס, בידידות מאיר סוויסה" בחתימה מצועצעת עם סמיילים באותיות הסמ"ך. העט היה חלש והאותיות נבלעו בצבעים של כריכת הקרטון אך לא העזתי להעיר לו על כך. עודי מתרגש מהמעמד ומהחתימה, שאל אותי מאיר (בשלב הזה כבר עברנו לשמות פרטיים) אם ארצה להיכנס אל אחורי הקלעים. האם ארצה? האם האפיפיור אנטישמי? בוודאי שרציתי! טיפסתי פנימה בחרדת קודש. בפנים כבר החלה ההופעה השנייה. על הבמה עמד רון שובל, זה ששר את "לפעמים", ושר את שירו "לפעמים". הצצתי לאולם. הוא היה ריק עוד יותר משהיה בהופעה הראשונה. הכל הריח מחלטורה אבל בשבילי זה היה ברודוויי. עוזר ההפקה סימן בידו לקבל את תשומת ליבו של שובל והצביע על מעריצה נרגשת, בת 16 לערך שעמדה לידו ורצתה גם היא לגעת בזוהר (מסתבר, אם כן, שהכניסה האחורית הזו הייתה פתוחה לכל דיכפין ומעריץ). המעריצה עלתה לבמה ורון שובל אחז בכתפה הרועדת עד שסיים לשיר את "לפעמים" ועבר לשיר השני, זה שהוא לא "לפעמים". מאיר סוויסה ישב על שולחן והביט בעגמומיות בבמה, מחכה לתורו להיכנס. ראיתי לצדי את אלי גורנשטיין. ביקשתי את חתימתו. הוא חתם לי בחפץ רב בחוברת השירים. שאלתי אותו כמובן לגובהו והוא ענה וגם כתב ליד חתימתו "1.95" (לא התרשמתי. אבא שלי שני מטר). אחר כך שאלתי אותו בסקרנות של ילד איך הוא עשה את הקסם עם הכוסות והכדור הנעלם והוא השיב בקולו העמוק שניסה להישמע מסתורי כפי שמדברים לילד קטן וסקרן אך לא הצליח להאפיל על השעמום וחוסר העניין שאחזו בו, "הה הה! זה סוד!" הרהבתי עוז ושאלתי אותו, ובכן... למספר הטלפון שלו. אלוהים יודע למה הייתי צריך את הטלפון של אלי גורנשטיין, אבל היי, האיש מופיע בטלוויזיה ואם הוא שווה שיבקשו ממנו חתימה אז קל וחומר שגם מספר טלפון. להפתעתי הוא הסכים והכתיב לי את המספר שלו בבית. נגעתי בתהילה. בינתיים רון שובל ירד מהבמה לקול מחיאת כף או שתיים ומאיר סוויסה חזר. שאלתי את בעל השובל אם יחתום לי בחוברת (כבר הייתה לי אחת, נכון, אבל חייבים להתחיל שיחה איכשהו). הוא חתם כמו גדול. מעודד מהצלחתי עם אליקו, שאלתי אותו אם ייתן לי את מספר הטלפון שלו (הסבר כנ"ל). הבחור לא נפל בפח ורק כתב לי את כתובת משרד ההפקות שלו. צודק, מה הוא צריך שמספר הטלפון שלו ידלוף ומעריצות מתנשפות יטרידו אותו בלילות ויבקשו שישיר להן את "לפעמים"?

המשכתי לצפות במופע אך באותו רגע יצאה בת קול מהשמים והזכירה לי שאמא שלי עלולה לדאוג לי ושארוחת הצהריים מחכה לי בבית. אז ארזתי את עצמי בצער ויצאתי החוצה, שם ראיתי את מאיר סוויסה שוכב על מדרגת אבן גדולה והכובע מסתיר את עיניו, מתחרדן בשמש הסתווית. שאלתי אותו כחבר אל חבר, "נח קצת, הא?" והוא השיב, "כן". מאחר שמודעות עצמית לא הייתה בצד החזק שלי באותו יום וכבר הייתי מסוחרר מהתהילה , שאלתי גם אותו אם ייתן לי את מספר הטלפון שלו בבית. הוא היסס רגע, אז שאל "אתה לא תגלה אותו לאף אחד?" "בוודאי," עניתי. שבועת צופים (בקולנוע שרון). הסאקר הכתיב לי את המספר. ארוחת הצהריים והחיזיון של הורתי המודאגת החישו אותי לחזור בצער הביתה. טרם עזיבתי שאלתי את האליל סוויסה עד מתי הם צפויים להישאר שם. הלה השיב לי שעד שלוש לערך. הבטחתי לו שאשוב מייד אחרי ארוחת הצהריים והשארתי אותו שם מאחור, על מדרגת האבן, כשקרני השמש מדגדגות את קצות נחיריו...

המשך יבוא.

אינטרמצו: