כידוע, או שלא כידוע, התחלתי לעבוד לאחרונה ב"עמותת ישראבלוג". החשש פן אמצא את חיש-קל מצאתי את עצמי נבלע כבורג קטן בתאגיד גדול ואימתני התבדה במהרה, ובמקום זה גיליתי חברה מנוכרת וקרה משפחתית וחמימה שטרפה שקיבלה אותי לתוכה כמו פעוט במלתעות של רוטוויילר באהבה, ובוסית מהגיהנום ידידותית ותומכת אשר מאמינה ברמיסת העובד לדרגת עפר ושלילת ביטחונו העצמי עד כדי רצון להתאבד בדיאלוג פורה ובמינימום יחסי היררכיה ומרות.
אבל לא על זה באתי לספר. באתי לספר על המנקה. ליקוי כלשהו באישיותי גורם למנקות ונותני שירותים זוטרים, בעיקר עולים מחבר המדינות, להתחבר אליי וליצור יחסי קירבה שהם מעבר ליחסי ה"את-תנקי-את-הבלגאן-שהשארתי-ואני-בתמורה-אחשוב-שאת-אוויר-או-לכל-היותר-אתן-בך-מבט-קצר-רוח-כי-את-מפריעה-לי-ללכת/לעבוד" הנהוגים בדרך כלל. באוניברסיטה, למשל, יש מנקה שמנהלת איתי שיחות שלמות ברוסית שוטפת, וזאת למרות העובדה השולית שאני לא יודע כמעט מילה ברוסית מלבד כמה קללות ומילות תיאור של האנטומיה הנשית. וכשהלכתי למכון שיקום-יום במכבי נדבקה אליי מנקה, שניסתה להחדיר בי אמונה לגבי ניצחון הרוח על הגוף תוך ציטוטים של פילוסופים והוגי דעות מהעת העתיקה והחדשה. לחילופין ייתכן שהיא סיפרה לי על האבצסט שיצא לה בפי הטבעת- כאמור, אני לא יודע רוסית. למעשה, במיוחד בשביל מצבים כאלה למדתי בעזרת חברת משפחה איך לומר ברוסית "יַא נְיֵי גַּבָּארוּ פַּרוּסְקֶה" - אני לא מדבר רוסית, אבל נראה שהמשפט הזה, שנפלט מפי באופן כה שוטף ואף במבטא קל בלתי נשלט, מעורר אצל המנקות איזה בלבול קל, ועל כן הן ממשיכות לפלבר גם כשאני מנסה לסגת או מצביע על השעון או נכנס למעלית. מה לעשות שאני מנומס מדי מכדי לחבוט בהן. ואולי בעצם הבעיה שלי היא בנימוס הפולני המוטמע בי. הרי המנקות הן בדרך כלל שקופות בעיני האחרים, ואני, איש טוב שכמותי, מחייך כלפיהן בנימוס ומפטיר "תודה" או "סליחה". ככה, שירגישו טוב עם עצמן כשהן מעבירות סמרטוט על הרצפה לידי, כלומר יש מי שמעריך את כל העבודה השחורה והמלוכלכת שהן עושות.
והנה, כבר בשבוע הראשון לעבודתי הצלחתי ליצור את הקשר הבלתי-נמנע עם המנקה – אישה גדולה למדי, שבעברה בוודאי הייתה מהנדסת תוכנה או מפקחת בכור גרעיני – וברור לי שכעת נגזר גורלי. היה זה בפינת הקפה כשהפור נפל, עת ראיתי אותה מעבירה סמרטוט רטוב על הרצפה: "קגדילה?" אמרתי לה בנימוס מלאכותי והוספתי בדיבור איטי ובקול רם, "הר-בה ע-בו-דה, הא?" היא התמוגגה, חייכה, משכה בכתפיה ואמרה "מה לעשות? עבודה..." אבל כאן לא הפסקתי. כשעמדתי לעזוב שאלתי כבדרך אגב אם יש איפשהו איזה עוגות, עוגיות או ופלים. היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה "עוגות אצל יהודית" תוך שהיא מצביעה לכיוון הכללי של, מסתבר, יהודית. עשיתי תנועת ביטול מוגזמת בידי ואמרתי "לא ח-שוב, לא ח-שוב, רק שאל-תי", ופניתי בחזרה לקיוביקל שלי. לא עברה חצי שעה ולמרבה הפאדיחה הופיעה המנקה ובידה צלחת פלסטיק עם שתי פרוסות עבות של עוגה. המחווה אמנם הייתה נחמדה, אבל הצורך להסביר לבוסית שלי, קרי אילנה, את המצב, גרם לי לרצות להסתתר מתחת לשולחן ולחכות עד שכולם ילכו הביתה. מאז ועד היום אנחנו [אני והמנקה, זאת אומרת] מחייכים אחד לשנייה בכל פעם שאנו נתקלים במסדרון, ונראה שזה קורה כל הזמן. כי הבעיה עם מנקה זו, שנראה שהיא תמיד בסביבה, אורבת. כשאני יוצא מהשירותים היא ניצבת שם עם הדלי והמגב, מחכה לנקות כל טיפה או חתיכת נייר שהשארתי אחריי; וכשאני לוקח כוס קפה מהקפיטריה אני רואה אותה ממתינה עם הסמרטוט הצהוב לנקות את השיש. ואם זה לא מספיק אז גם במעלית היא חיכתה לי פעם, לבושה במדי ה-א' שלה בדרך הביתה. מדהים כמה איטית יכולה להיות נסיעה של שתי קומות. המצב לא קל, חברים. אי אפשר לדעת איפה תמתין לי המנקה. נראה שהפעם נגזר עליי לחייך אליה לנצח, או עד שאחד מאיתנו יפוטר. אבל אני את הלקח שלי למדתי: עם המנקה הבאה אני מתחיל ישר עם יריקה בפרצוף ובעיטה בבטן. נראה אותה מביאה לי עוגה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: