שאיפות
כשהייתי ילד די קטן אמרתי שכשאגדל אני רוצה להיות פרה.
מסקנות
נו, זה לא עד כדי כך מטופש: ארוחת הבוקר הקבועה שלי הייתה מורכבת ממין דגני בוקר של תלמה שכבר לא מייצרים היום ונקראו, בפשטות, "בוקר טוב", יחד עם חלב מומתק בסירופ צהוב שהגיע בעיצוב של בית עם דלת שאפשר לגזור והכיל כל מיני ויטמינים שטובים להתפתחות הילד. השילוב הזה כונה בביתי האנגלוסקסי בשם Crunch and Milkshake. מאחר שרציתי שתמיד יהיה לי מלאי מספיק של חלב עבור המילקשייק האהוב נראה לי בזמנו שהכי טוב בשבילי יהיה להיות פרה.
סטיות
בגן שלי הייתה עוזרת הגננת, גאולה, עומדת בחצר, מעשנת ומשליכה את בדלי הסיגריות אל ערוגת הפרחים הגדולה שבמרכז החצר. אני הייתי מחפש את הבדלים, מקלף אותם מהנייר, ממולל אותם ואז נהנה להריח לעצמי את האצבעות.
טריטוריות
פעם תומר המופרע זרק על רננה חול לתוך הפה. רננה הלכה אל הגן כשהיא בוכה והפה שלה פתוח לרווחה עם חול על הלשון. בכניסה למבנה, ממש ליד המדרגה הקטנה היא נעצרה והקיאה, או סתם ירקה. ומאז ועד סיום הגן נדמה היה לי שהכתם על הבלטה ההיא על השביל הוא מהקיא של רננה ונמנעתי מלדרוך עליו.
קבעונות
כחלק מקבלת שבת בגן שלי היה טקס, שבו כולם היו ישובים ב-ח', ובאמצע, על שולחן קטן עם מפה, הניחו אגרטל עם פרח קטן וצלוחית עם סוכריות עדשים. כל אחד בתורו היה קם ולוקח עדש. סוג של סוציאליזם, אולי. אני משום מה תמיד הייתי בוחר עדש צהוב. כלומר, נדמה לי. יכול להיות שזה בכלל לא היה טקס שבועי ובעצם בחרתי צהוב רק פעם אחת. אבל אני הרי בכלל לא אוהב צהוב. אני זוכר גם שיום שישי אחד החליפו את העדשים בסוכריות ג'לית. אולי לא היו עדשים במכולת. אני לא זוכר איזה צבע בחרתי שם, אבל אני אומר לכם, בלי קשר לצבע - עם ג'לית זה פשוט לא היה אותו הדבר.
מעליות
אני לא יודע למה נזכרתי בזה בזמן האחרון: המעלית בבניין בו גדלתי הייתה ישנה, וכשהיית עולה מקומת קרקע עד קומה ארבע היית רואה את הדלת של כל קומה חולפת על פניך מלמעלה למטה, נגד כיוון התנועה שלך, ובין קומה לקומה היו מלבנים ריקים ומכוערים. זה יכול להיות די מפחיד, כשחושבים על זה.
גסויות
בערך בתקופה של כיתה ד' או ה', כשכל מילה מקבלת קונוטציות גסות אם רק רוצים, חבר שלי ואני היינו צוחקים שעל הדלת בכל קומה , מתחת למספר, היה כתוב "דחוֹף".
בחירות
אני לא יודע בן כמה הייתי כשזה קרה, אבל הייתי ממש פעוט. נכנסנו למעלית וביקשתי מאבא שלי שירים אותי ויאפשר לי ללחוץ על הכפתור במקומו. הוא הרים אותי, ומכל הכפתורים לחצתי על זה שהיה הכי קרוב לי לעיניים - "עצור". המעלית עשתה רעש מפחיד ונעשתה חשוכה ואני נבהלתי והתחלתי לבכות.
רמאויות
במעלית היה שלט שאמר שהנסיעה לילדים עד גיל 14 אסורה ללא ליווי מבוגר. משום כך, עד גיל מבוגר [לא 14, אולי 11] נהגתי לעלות במעלית עד קומה שלישית, לרקוע קצת ברגליים ואז לעלות מתנשף במדרגות לקומה הרביעית בה גרתי.
הצתות מאוחרות
המטריד הוא שלא מזמן סיפרתי את זה לאמא שלי בחיוך, בתור אנקדוטה, והיא ממש כעסה עליי ששיקרתי לה.
מיומנויות נרכשות
עכשיו אני נזכר שבתיכון, כשהייתי מאחר לשיעורי מתמטיקה שהיו מתקיימים בכיתה שהשקיפה על המדרגות, הייתי נכנס לבניין בנחת, עולה גרם אחד של מדרגות בסבבה, ובגרם השני דופק ריצה כדי להיכנס לכיתה מתנשף ומתנצל.
נפילות?
יש לי זיכרון מוקדם, אבל אני לא בטוח שהוא באמת קרה לי, שהחלקתי והתגלגלתי את כל המדרגות מקומת הביניים לקומה השלישית.
נפילות
ויש זיכרון אחר, אמיתי יותר, שכשהייתי ילד ממש קטן הלכתי עם אמא שלי בשדה שבמורד הרחוב שלי, זה שהפך אחר כך לגן ציבורי, נתקלתי במוט ברזל שבלט מהאדמה ונפלתי קדימה, ישר על המצח.
תפילות
בדרך לבית הספר הייתי עובר בגן הציבורי ההוא, ולמשך תקופה מסוימת הייתי נעצר בכל יום בערך באותה נקודה, משלב ידיים ומבקש מאלוהים שתי בקשות. את הראשונה אני לא זוכר, אני חושב שהיא הייתה די כללית כמו "אלוהים, תעשה שיהיה לי יום טוב". השנייה הייתה "אלוהים, תעשה שאני לא אקיא היום".
הקאות
אני מניח שצריך להאיר קצת על המשפט האחרון: מכל הדברים שבעולם, מכל המחלות והסימפטומים, הכי שנאתי להקיא. לשמחתי לא הייתי ואינני מקיאן גדול, אך הטראומה שהותירו בי ההקאות של ילדותי [בעיקר השפעת של כיתה ג' שהיכתה בי ובשני אחיי אחד אחרי השני. לא קשה לשכוח את אחיך מקיא באמצע הלילה מהקומה השנייה של מיטת הקומתיים אל הרצפה] היו עמוקות מאוד, מסתבר. לא רק ששנאתי להקיא, גם לא יכולתי לשמוע אנשים מקיאים. פשוט הייתי בורח לחדר ושם את הראש מתחת לכרית. אילולא כלפי הנימוס והבגרות שאדם בגילי אמור להפגין, הייתי ממשיך בזה עד היום. גם עכשיו, מספיק שמישהו יאמר שיש לו קצת בחילה כדי שארגיש רע. אגב, אחרי ההקאה הגדולה של כיתה ג' באה ההקאה הקטנה של כיתה ה' או ו' ואז הפסקה ארוכה עד דצמבר 99' אחרי איזה ניתוח שעברתי, כמה הקאות. ומאז עדיין שקט למרות אי אלו בחילות שתוקפות אותי מפעם לפעם.
נפלאות
אה, והיה הקיץ ההוא כשהדרכתי בקייטנה המחורבנת ההיא והיה יום כיף בלונה פארק וכולם עלו על ספינת הפיראטים ופתאום בכל ירידה של הספינה הייתה לי כזאת בחילה נוראית שרק עם שליטה עצמית אדירה ו/או התערבות חיצונית של ישות חיצונית לא הקאתי על החניכים שלפניי ובכך מאבד בוודאות את מעט הסמכותיות שהצלחתי איכשהו לשדר.
דנוטציות
טוב, אם כבר אנחנו בשוונג: ההקאה הראשונה שלי שאני זוכר הייתה בל"ג בעומר אחד כשהייתי בטח בן חמש. הייתה מדורה למטה בשדה ולא התחשק לי לרדת כי הייתה לי בחילה. כמובן שלא ידעתי שהייתה לי בחילה כי לא ידעתי מה זו בחילה ולא יכולתי לחבר מילה לתחושה הזו של דגדוג מאוד לא נעים בבטן שהרגשתי [והרי לכם נושא לדיון לבלשנים שבינינו]. אמא שלי החזיקה אותי בזרועות שלה, כמו שמנדנדים תינוק, בסלון. בסוף היא שכנעה אותי שנרד למטה, אולי אני ארגיש יותר טוב. ושם בשדה, להפתעתי הגמורה, זה קרה. ואז בלילה שוב, וגם למחרת.
טריטוריות 2
אגב, זמן מה אחר כך היה מוטל בשדה, באותו מקום, איזה גוש סלילי לא ברור בצבע כתום ואני, כמו בסיפור הכתם על הבלטה בגן, הייתי משוכנע שזה הקיא שלי מל"ג בעומר.
הרמוניות
יום שישי אחרי הצהריים. אני יושב על הספה הגדולה בסלון. מערכת הסטריאו משמיעה "לפנות ערב" ברשת ג'. אבא שלי במכנסיים הקצרים הכחולים, שוטף את הרצפה ומעשן מקטרת, וריח העשן המתקתק ממלא את האוויר.
בלוטות
לא מזמן הופיע באיזה בלוג שקראתי, לא זוכר באיזה הקשר, הסרטון הזה מתוך הסדרה "בית קטן בערבה":
לחצתי על הכפתור, וברגע שהחלה להתנגן נעימת הפתיחה הרגשתי צורך פתאומי לבכות. המנגינה הזו פשוט זרקה אותי יותר מעשרים שנה אחורה. אני לא זוכר כלום מהסדרה, לא עקבתי בכלל אחרי העלילה, אבל כל כך הרבה תמימות ופשטות ואושר ווגעגוע טמונים בתוך הנעימה הזאת, שאי אפשר שלא לחוש את בלוטות הרגש פועמות.
השפעות
אמא שלי סיפרה לי שחברה של המשפחה, שגרה אז שני בניינים מאיתנו, עמדה במרפסת שצפתה אל השדה וראתה אותי חוזר פעם מבית הספר ורץ בשדה עולץ בתנועת אווירון בעודי קורא לעברה "כמו בית קטן בערבה!"
אבידות
בצבא אומרים: "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". ואני אומר: בוא כבר, יא מניאק, בוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: