מיקרוקוסקוס

מלך לא עָרַב לי הבל פיך בהתנשקנו,

ולא נעם לי הליקוק בעכוזך.

על פצעונים בשני הרכסים

לא אוֹמַר דבר;

אני הפעם רק על הליחוך בעומק.

מריר, מריר מדי הנקב,

ואגב, גם שעיר מדי.

לא חלק הוא המדרון

אשר מוביל אצלך תהומה.

ללשוני, אשר ביקשה פתאום

ברגע הפוגה לומר דבר-מה,

דבקה שערה אחת מקורזלת,

מין זיף קשה; מה אצלך שם -

מברשת לקירצוף סוסים!

החור היה קפוץ במין גיחוך מזעים,

כמו פי קמצן המתבשר על חיסכון קטן.

ומאחורי הפה מעי, ועוד מעי...

לא מקוים אצלך בפנים

מה שהובטח בחוץ.

אַתְּ, עינייך, ליבך ורחמייך

שלום, לא נתראה עוד.

לא עָרַב לי הבל פיך בהתנשקנו,

ולא נעם לי הליקוק בעכוזך.

ואגלה לך לפרידה:

אם לא ידעת,

בחיץ יש לך נקודה;

אולי סטטן, אולי סתם כתם,

מי יֵדע.

(חנוך לוין, "מתאבל ללא קץ")

הסיפור הבא סופר לי על ידי פטריק כשהיינו באירלנד והוא, כך אומר פטריק, אמיתי לחלוטין. הוא מתרחש בזמן מלחמת ויאטנם.

חבר של פטריק, בחור אמריקאי צנוע ושפל-רוח, נדרש לשרת את המולדת ונשלח לשירות של שנתיים בגיהנום הוויאטנמי. רצה הגורל והבחור הצליח לעבור את השנתיים ולהישאר בחיים. קורה. ואז, כמה ימים לפני טיסתו חזרה הביתה, קרא אותו אליו המפקד ואמר לו: "מחר מגיע לפה לביקור גנרל חשוב מאוד. התפקיד שלך הוא לצחצח את המחראות עד שהן יהיו מבריקות. ברור?" הבחור הצדיע בהכנעה וניגש למלאכה, לא לפני שעצר בקנטינה וקנה קופסה של חמאת בוטנים.

למחרת הגיע הגנרל לביקור בבסיס. הוא סקר את המשמר, את החיילים על כלי נשקם ומדיהם, את המטבח. כשהגיעו למחראות סרק הגנרל את המושבים המצוחצחים בהנאה, עד שהגיע למושב האחרון שהיה מרוח כולו בשכבה חומה ודביקה. הגנרל ההמום הצביע על החור המטונף ושאל, "מה זה אמור להיות??!!"

"ובכן המפקד," אמר החייל כשגבו מתוח וזקוף, "זה נראה כמו חרא, זה מריח כמו חרא," וכאן שלח את אצבעו, ליקט את חמאת הבוטנים והביאה לפיו, "ויש לזה גם טעם של חרא. אז זה כנראה חרא, המפקד!"

 הגנרל נותר בפה פעור.

החייל טס הביתה עם חיוך על הפנים וסיפור לנכדים.