מיקרוקוסקוס

אני מסתובב מדי פעם באתר שוקס, ומה אני אגיד לכם?

כולם שם כל כך יפים, כל כך מגניבים, כל כך סופר-דופר מדליקים ועושים חיים.

כל הבנים חתיכים, בלי חולצה, ריבועים בבטן, משתרללים, מזדיינים, יוצאים למסיבות, שותים וודקה אשכוליות והיו מצטלמים בכיף עושים סקס. בסבבה שלהם.

כל הבנות בבגד ים או חולצת בטן, כולן מתוחכמות, שנונות, מגניבות, כוסיות שחבל על הזמן, מתות על חוף הים, על ריקודים, ואוהבות מקדימה, מאחור וגם מהצד, אם אפשר.

אני שואל את עצמי לאן נעלמו כל הגברים השקטים, הביישנים, שאוהבים סתם להעביר ערב בבית או בבית קפה, שלא מתים על אלכוהול וריקודים ומקומות צפופים ומעושנים, שלא מחליפים פרטנרית לסקס כל שלושה ימים, כאלה שהם לא מכוערים אבל גם לא שיא היופי, סתם פרצוף סטנדרטי ונעים, אנשים סבבה שנחמד להיות איתם בלי להרגיש כמו ברכבת הרים של ריגושים והפתעות בלתי פוסקים.

ואיפה-איפה-איפה הבחורות שיבואו אל אותם בחורים שקטים וביישנים, ייקחו אותם אליהן ויגידו "או, הנה בדיוק מה שחיפשתי".

המטה ללוחמה בטרור הוציא הודעה האוסרת על ישראלים לבקר בעירק. מסתבר (לטענתם) שעירק היא מקום מסוכן ביותר לישראלים (!) ושמדובר בסכנת חיים (!) של ממש למבקרים!!

לעזאזל איתם, אז איפה אני אמור לעשות סקי השנה?!

והרי הסיפור השני:

את הטירונות שלי עשיתי במחנה 80. טירונות 02 מצ'וקמקת לחיילים מצ'וקמקים (והמהדרין יוסיפו: בצבא מצ'וקמק). אחת המ"כיות שם חיבבה אותי וצ'יפרה אותי בסתר בכל מיני דברים קטנים (לא, לא, לא דברים כאלה. דברים קטנים של מתן בסתר כמו שמירות נוחות, השלמות ציוד וכן הלאה). אחד מהצ'ופרים היה בשבת הראשונה – שובצתי עם עוד חמישה או שבעה חיילים לכיתת כוננות שפירושה במקרה הזה – בית זונות. סידרנו בינו את השמירות במגדל (משהו כמו שעתיים שמירה ושמונה שעות מנוחה), קראנו עיתונים והיינו בסבבה.

אחד התפקידים של כיתת הכוננות היה לעזור, במקרה הצורך, בזמן הנחתת מסוק במנחת המאולתר בחוף הים של קיסריה, שם גרו בזמנו אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין והנשיא עייזר וייצמן.

היה יום שישי בערב והורו לי לעלות על הג'יפ – נוסעים לקיסריה! נסענו, נסענו, הגענו לחוף הים, ירדנו מהג'יפ ו-חיכינו. הסתובבתי שם חסר מעש, לא ידעתי מה לעשות והמפקדים לא ידעו מה לעשות איתי. שום מסוק לא נראה בשטח וגם לא נשיא או אלוף. אבל מה – אוויר, חוף ים, נשים בבגדי ים- לא התלוננתי. אחרי שעה בערך, כשכבר החלה השקיעה, קרא לי המפקד ואמר לי שתפקידי הוא לדאוג לכך שאף רכב לא יגיע לאזור הנחיתה יען כי ההליקופטר מגיע אוטוטו. חדור רוח קרב ניצבתי על משמרתי והדפתי כל ניסיון חדירה של רכב עוין לאזור המנחת. אוטו אחד בא והסתובב לפקודתי (!) ואני הרגשתי שהנה אני תורם את שלי למען הגנת המולדת בעזרת אצבע אחת המכוונת את הנהגים הסוררים.

אחרי חצי שעה לערך הגיע הרכב השני- מכונית משפחתית גדולה ולבנה, נהגת גבוהה וממושקפת עם שיער מתולתל ישבה ליד ההגה. הנפתי את ידי הימנית וסימנתי בתנועת אצבע מעגלית הפונה מטה שתואיל בטובה ותסתובב. היא חייכה והנהנה כאילו אומרת "זה בסדר, זה בסדר". הנפתי שוב את ידי ושוב עשיתי את תנועת ה"ת'חפפי" בתוספת אילוסטרציה של אצבע הפונה מעלה במעגלים, הווי אומר – "הליקופטר מגיע". אבל היא רק הנהנה וחייכה את אותו חיוך נינוח. התחלתי לאבד את סבלנותי. מה החוצפנית הזאת מחייכת כשאני אומר לה שתסתובב? מה היא חושבת את עצמה? הסתכלתי עליה, ואז לאט-לאט נעו עיניי שמאלה אל המושב שלידה. ישב שם איש אחד, נמוך למדי, נמוך מאוד אפילו, עם שיער אפור ולבוש מדי ב'. מבט יותר בוחן הראה לי שלאיש הלבוש מדים יש על הכתפיים פסים כאלה לבנים ועליהם ציור של חרבות ואיזה עלה. הביטחון הסמכותי שאפף אותי נמוג באחת; היד, שעדיין עמדה באוויר, עשתה את דרכה מטה במבוכה, נעצרה באזור המצח, שם היא עשתה תנועה הדומה במידת-מה להצדעה, ואני הטירון הקטן המושתן, פיניתי את הדרך בבושת פנים לאלוף פיקוד הצפון שהוסע למסוק על ידי אשתו המתולתלת במכוניתם הפרטית, וקיוויתי לא להיתקל במבטם של אף אחד מהנוכחים.

שלושה שבועות אחר כך היה אסון המסוקים.

בראשית היה פרוייקט 10 דברים שלא ידעתם עליי, אחר כך הסתובב פה איזה שרביט קטן שגם כן ביקש חשיפה אישית אבל הסתפק בשלושה דברים אישיים בלבד. ועכשיו הגיע שוב, כמו אלבום של שלמה ארצי, אותם שירים אבל עם שם אחר – 5 סודות על עצמי או מה שזה לא יהיה. בעיניים חשדניות ראיתי איך כולם נופלים לתוך הפח הזה, כולל כמה אושיות אינטרנט מוערכות, וקיוויתי שלא יגיעו אליי. אבל אז הגיע ספוטניק, שחושב שרק מפני שיש לו איזו מחלת מעיים מטופשת הוא יכול להשפיט אנשים ולומר להם מה לעשות בלי שהם יצייצו, והבהיר לי במייל שאני צריך לשמר את הגחלת ולספר עוד חמישה דברים שאתם לא יודעים עליי (לא כולל האורגיה עם בר רפאלי ורוחמה אברהם). אז נכנסתי לשירותים וניסיתי לחשוב על כמה דברים שאתם לא יודעים עליי, שאני גם מעוניין לספר ולחשוף, ולא הצלחתי להגיע לחמישה, בקושי לשניים. יצאתי מהשירותים התיישבתי מול המחשב וזה מה שיש לי לספר. ספוטניק – אתה יכול להיחנק מצדי.

1. בסביבות גיל 21 עבדתי במשך כמה חודשים בחברת סטרט-אפ. זו הייתה חברה קטנה עם רעיון די מופרך שהתמסמס זמן קצר אחרי שעזבתי (אם כי בזמנו הם הצליחו לשכנע אותי שהוא מבריק וחדשני). לא הייתי מתכנת. הייתי במחלקת CONTENT ושוטטתי באינטרנט בכל מיני חנויות מקוונות וגם הרווחתי טיסה ללונדון לשבוע על חשבונם בתקופת העבודה. בכל אופן, היה שם עובד אחד, איש רחב וצחקן, שלמרות הסיכוי האפסי שהוא קורא כאן בבלוג אכנה אותו בשם הבדוי בנצי. בנצי, במחלקת ה-QA , נהג לשלוח לי ולחבריי הצעירים סרטני פורנו קצרים של 20-30 שניות (זה היה כשהפס הרחב היה רק בחיתוליו והפורנו לא זרם בכזו חופשיות בכל בית כמו היום). היו שם, לצד הכניסות והיציאות הסטנדרטיות לסרטי פורנו, גם דברים מזעזעים. עד היום אני זוכר איזה סרטון עם שתי אסיאתיות עירומות, אחת יושבת בתוך אמבטיה דלוחה וצהובה והשנייה יושבת על שפת האמבטיה ופשוט מקיאה לתוך האמבטיה. אחר כך היא הקיאה לתוך הפה של השנייה ושתיהן ליטפו את עצמן וגנחו כאילו אין דבר יותר אירוטי מהקאה הדדית בעירום. אוי אלוהים, הזוועה....איפה הייתי? אה, בסרטונים של בנצי. בקיצור, יום אחד בנצי שלח סרטון במייל שכותרתו הייתה משהו תמים כמו “Windows Me:-)” (למי שזוכר היה דבר כזה לזמן קצר). בתמימותי הקלקתי על הסרטון ובאותה שנייה, בעוד הסרטון טוען, נזכרתי בנוהל צפייה בסרטון – בדיקת שטח וכיבוי רמקולים. אז את השטח בדקתי והוא היה נקי (חוץ מחברי לקיוביקל שהיה איתי ברשימת התפוצה), אבל את הרמקולים אפעס לא כיביתי. שלחתי יד מהירה לכיוון הרמקולים, אבל לא רק שלא הספקתי לכבות אותם אלא נראה שגם הספקתי להסיט את כפתור הווליום מעט ימינה. בתוך שתי שניות התמלא האוויר המשותף לתאים בגניחות עזות ונלהבות שרק בלונדינית גדולת חמוקיים יכולה להשמיע בעודה רוכבת על איבר ענקי של גבר שרירי (ומשפשפת את האיבר של גבר שרירי אחר). הדבר נמשך אולי שלוש שניות אבל אני הספקתי למות ולקום לתחייה שלוש פעמים בזמן הזה. מהקיוביקל הסמוך עלה קולהּ של מנהלת המחלקה: "ברוטוס, הכול בסדר?" שכני לתא פרץ החוצה חנוק מצחוק אל חדר ה-QA ושם בעודו משווע לאוויר סיפר לבנצי ושאר הנוכחים בחדר את מה שאירע. אני נותרתי קפוא בכיסאי, מחליף צבעים בין אדום ללבן ומלמלתי "זה בנצי...שולח כל מיני דברים מגעילים...גועל נפש..."

אני לא זוכר איך נמשך אותו היום, אבל את מוסר ההשכל למדתי: בנצי חייב למות.