מיקרוקוסקוס

המן!!!!

(תושבי ירושלים וערי הפרזות מתבקשים להגיב רק החל מהיום בערב)

לְהָקִיץ בְּבֵית-הַחוֹלִים בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם,

לִקְרַאת יוֹם טָפֵל, וְלָחוּשׁ:

נִנְעָצוֹת בִּבְשַׂר לְבָבֵךְ, הִנָּעֵץ וְכַרְסֵם,

שִׁנֵּי-יֵאוּשׁ:

בְּנִקְבֵי רְגָעִים חוּט חַיִּים הָרָקוּב

לְהַשְׁחִיל בְּיָד חַלָּשָׁה

שׁוּב וְשׁוּב –

מַה יֵּדַע הַבָּרִיא מִשָּׁעָה הַזֹאת הַקָּשָׁה?

בְּבֵית-הַחוֹלִים אַךְ מַחְשִׁיךְ הַיּוֹם

וּכְבָר הַלַּיְלָה מֻשְׁלָט;

אַחֲרָיו יִצְנְחוּ יָבוֹאוּ בַּלָּאט

הַפִּיּוּס הַגָּדוֹל, הַשָּׁלוֹם;

קוֹל צַעֲדֵי הָרוֹפֵא בַּפְּרוֹזְדוֹר יִשָּׁמַע,

וְנָגְעָה בְּיָדֵךְ רַכּוֹת

יַד-נֶחָמָה.

הסיפור הזה מתחיל אתמול אחר הצהריים עת עברה אמי ניתוח קטן אך לא נעים במיוחד, שאין צורך להיכנס לפרטיו בבית החולים "געזונטהאייט". היום בבוקר שבה הביתה, כשמקביל עשתה סבתא שלי את דרכה בכיוון ההפוך, לבית החולים המקומי בשל סיבוך של אחד מיני החוליים ממנה היא סובלת. מוקדם יותר השבוע הצהירה הסבתא שמעתה לא תיטול יותר תרופות ולא תקבל טיפולים המיועדים להאריך את חייה, אלא רק כאלה שנועדו להפחית את סבלותיה ואת מכאוביה שכן די לה במצב והיא מוכנה ומזומנה לקבל את פני הקוצר ולהיפגש מחדש עם בעלה ממנו מהתאלמנה לפני 25 שנה. בשיחת טלפון טרנס-עירונית הבוקר הפצירה אמא שלי באימהּ לסטות מהחלטתה וללכת לבית החולים, כיוון שהיא זקוקה למספר ימי התאוששות בטרם תיזרק לעולם היתמות המלאה. זה באמת נראה לא הגיוני מצד האישה שכל חייה ניסתה שלא להכביד על אחרים, להחזיר ציוד דווקא יום אחרי הניתוח של הבת שלה. בשלב זה החלו להתעופף שיחות טלפון בין בני המשפחה המורחבת, דודים ונכדים ואחים, כשלא ברור לאן מנשבות הרוחות ומה ילד יום. בשעת אחר צהריים מוקדמת כבר החלו להגיע מסרים מכיוון נתניה לפיהם מצב הסבתא אינו שפיר וקצת אחר כך כבר הגיעו מסרים חדשים הקוראים לנו להגיע ומהר, כי נראה שהגיעה העת להיפרד. בתוך זמן קצר כבר אספו אותי אחי ואשתו, כשזו האחרונה מופקדת על נהיגת השודים ואחי מופקד על קבלת שיחות השואלות מתי אנחנו מגיעים ועל אלה המקבלות והמעבירות עדכונים מהחמ"ל. הגענו למחלקה מתנשפים, שם חיכו כבר הוריי ואחי השני ואשתו וגם אחת הדודות, ובחדר שוכבת הסבתא בעיניים עצומות, צינורות חמצן באפה, עירויי דם ונוזלים מוחדרים לגופה ומכשיר שעושה "פינג!" בתצוגה גרפית מרשימה מעליה. פקחה הישישה את עיניה והחלה לדבר חלושות. בקול עייף הודתה לכל אחד ואחת מהנוכחים והנפקדים בחדר על אהבתם ונתינתם, איחלה לכולנו אושר ואהבה וחיים ארוכים ובעודנו דומעים ונרגשים נאנחה והפטירה, "יש לי דבר אחד לומר על כל המצב הזה: Feh!" (המילה האהובה עליה להבעת סלידה). אחר כך החלה לזמזם בקול חלוש שירי שבת וכולנו הצטרפנו בשירת "שבת שלום ומבורך", "שלום עליכם מלאכי השרת" וגם זמירות שבת בארמית שאבא שלי שר ואנחנו המהמנו. זה בהחלט היה מרגש והתחושה הייתה שהשעות הקרובות הן כנראה האחרונות. רק האחות עקומת האף נכנסה ונזפה בנו, "קצת פרופורציות, באמת."  על כל פנים, אמא שלי הייתה חייבת לחזור הביתה לזמן קצר לשם איזו פרוצדורה פוסט-ניתוחית הכרחית וארוחת ערב קלה, ואני החלטתי להצטרף אליה ולאבא ולמטפלת הפיליפינית ולחזור עמם מהר ככל שניתן. הגענו הביתה וכמה דקות אחר כך צלצל הטלפון. הלב צנח. על הקו היה אחי. הוא מסר שסבתא במצב הרבה יותר טוב, היא יושבת במיטה, אוכלת ומתלוצצת עם רופאיה. כל זה, להזכירכם, לא יותר מחצי שעה אחרי שכבר נפרדה מאיתנו ועשתה סימנים של צ'ק-אאוט. שתי דקות אחר כך צלצל הטלפון שוב. הלב צנח פעם שנייה. על הקו סבתא. רצתה לדעת אם המטפלת לקחה איתה במקרה את השיניים התותבות שלה כי היא לא מצליחה לאכול את העוף בלעדיהם.

בחזרה בבית החולים סבתא כבר ישנה, אבל ממש לפני שעזבתי התעוררה. אמרה לה אמא שלי, "כבר נפרדת מכולם כל כך יפה. תצטרכי לעשות שידור חוזר בפעם אחרת." ענתה לה הסבתא, "אולי אצטרך לשקול את הדברים שלי מחדש".

אין לנו אשליות שהיא תחיה לנצח וגם ברור שלא נשאר לה המון זמן, אבל ברור לכולם שמדובר באישה מדהימה ונדירה שחוקי הרפואה והביולוגיה נכנעים לרגליה, שגם ברגעיה האחרונים תמצא משהו מצחיק להגיד לעולם, ושחסרונה למשפחה כעמוד אש, כמלכה-האם הנצחית, יהיה מורגש מאוד. בשלב הזה הוא בלתי נתפס.

כזכור, בחלק הראשון של סיפורינו הנוסטלגי, מגיעים ברוטוס וחברו אלעד למופע חלטורה לוועדי עובדים בקולנוע שרון, בחול המועד סוכות תש"ן. רצף אירועים קוסמי מביא את ברוטוס אל אחורי הקלעים של הקולנוע, שם הוא פוגש את האלילים בשר ודם אלי גורנשטיין, מאיר סוויסה ורון שובל. הוא מקבל מכולם חתימה, ומהשניים הראשונים אפילו את מספרי הטלפון הפרטיים שלהם בבית. ארוחת הצהריים קוראת לברוטוס לשוב לביתו מתוך כוונה לשוב לשם מייד אחר כך.

חזרתי הביתה בלב מתרונן ונרגש. בבית חיכתה לי ארוחת הצהריים, שלפי ניחוש מושכל הכילה בוודאי טבעול מחומם כלשהו בשילוב פסטה או שאריות מארוחת השבת/החג האחרונה. כמובן שמייד התקשרתי לאלעד לספר את כל קורותיי ואת כל הניסים והנפלאות שנקרו בדרכי בזכות אובדן ארנקו. אלעד התרגש גם הוא וביקש שאתן לו את מספרי הטלפון של הכוכבים. נתתי לו אותם, על אף הבטחַתי המפורשת לסוויסה, מתוך רצון לכפר במעט על האשמה שבאובדן הארנק, אך השבעתי אותו לבל יגלה אותם לאיש. אמא שלי, למרבה ההפתעה, הייתה קצת פחות נרגשת מהעניין ואחי (אני לא בטוח לגבי הפרט הזה, אבל הוא נשמע הגיוני כך שנאמר שכן) לעג להתרגשותי וטרח בניסיונותיו לגרום לי להרגיש פתטי (דבר שצלח ברבות השנים אך לא בגללו ולא בשל הנזסיבות האלה). לאחר שאכלתי את ארוחת הצהריים שמתי פעמיי בחזרה לקולנוע שרון, רק כדי לגלות שהדלת האחורית סגורה, שהמשאיות עזבו והמקום עומד שומם כאילו מעולם לא הייתה במקום חלטורה רק כמה שעות קודם לכן. בראש מורכן עשיתי את דרכי הביתה אכול באשמה על כך שאסור היה לי לנטוש את משמרתי ולהניח לכולם להסתלק.

הייתם מצפים שבשלב הזה, לאחר שוך ההתרגשות, אשוב למסלול חיי התקינים כאחד האדם. ואכן כך עשיתי. אך עדיין אל לכם לשכוח שבבואכם לדון בכותב שורות אלו, במיוחד בכל הנוגע לשנות ילדותו המוקדמות, יש להתחשב בעובדה שמדובר בדביל. וכשילד דביל מחזיק בידו את מספרי הטלפון של סלבריטאים, אי אפשר לצפות ממנו לא לעשות איתם משהו.

באותם ימים, אם אינני טועה, הייתי כתב צעיר בעיתון ילדים ונוער בשם "משהו!". זה היה ירחון (ואחר כך דו-שבועון ואז שוב ירחון ואז כלום) מגניב למדי (כמה מילים עליו בכתבה הזאת) שצירף לכל גיליון מדבקות של מפורסמים עם הכיתובים "סילבסטר סטאלון זה משהו!", "אורי פיינמן זה משהו!" וכו' וגם היו לו קומיקסים של מישל קישקה ומדורים מעניינים. הייתי אז מה שמכונה כמ"צ - כתב משהו צעיר. במהלך שנות כהונתי ככתב צעיר התפרסמו בערך 200 מילים פרי עטי, כולן בכתבה אחת בה ראיינתי שחקן זר של מכבי נתניה שגר אצלי בבניין. על כל פנים, קיוויתי לנצל את המידע שברשותי כדי לערוך ראיונות עומק עם השחקנים בתקוה לשלוח אותם לעיתון ולזכות בתהילה בקרב עשרות קוראי הירחון.

אז התחלתי להתקשר אליהם.

במשך כמה שבועות התקשרתי לא פעם ולא שלוש פעמים לבתיהם של שני הידוענים, ולהזכירכם- באותם ימים היה לנו בבית טלפוןן חוגה. אצל גורנשטיין ענתה לי ברוב חוצפתה המזכירה האלקטרונית. לא השארתי הודעה. מה אני, כלב? התקשרתי שוב. ועוד פעם ליתר ביטחון. לבסוף כשענה קולה של אישה מעבר לקו ביקשתי בפשטות לדבר עם אלי. החצוף לא היה בבית. היה בהצגה או משהו. לבסוף, לאחר מספר מזכירות אלקטרוניות נוספות עלה בידי להביא אותו אל השפופרת. הברנש זכר אותי. עכשיו, שלא תחשבו שסתם אמרתי "נכון שעוגת גזר זה מגעיל?" וניתקתי. לא ולא. ערכתי ראיון איתו. בבלוק צהוב קטן כתבתי כחמש-שש שאלות (היחידה שאני זוכר היא "מתי החלטת שאתה רוצה להיות שחקן?"). אלי היה מנומס וקורקטי והשיב על כל שאלה בקצרה ואני רשמתי. וזהו. הרגשתי מבסוט מעצמי. היו לי בערך 15 שורות של ראיון עיתונאי נוקב, לפני עריכה.

עם סוויסה העסק גם לא הלך בקלות. הברנש לא היה בבית. מזכירה אלקטרונית. זה הרבה לפני עידן השיחה המזוהה כך שברור לי שהוא לא סינן אותי.  ואז ערב אחד הוא הרים את הטלפון. הצגתי את עצמי בתור הילד ההוא מקולנוע שרון, אך הוא השיב שהוא ממש-ממש לא יכול לדבר עכשיו וביקש שאתקשר בעוד שעה. אמרתי אין בעיה. דקה אחר כך גיליתי מדוע הוא היה לחוץ כל כך: בערוץ 2 הניסיוני הייתה תוכנית על צ'ארלי צ'אפלין והוא (סוויסה, לא צ'אפלין) הגיש את ההקדמה. לא להאמין, הבנאדם חי בתסביך גדלות, חייב לראות את עצמו בטלוויזיה. בכל אופן, אחרי שעה התקשרתי שוב. לא ענה! חצוף! לא ויתרתי והתקשרתי אליו למחרת, הפעם הוא ענה. "לאן נעלמת אתמול?" שאלתי אותו בתוכחה. מה ענה לי? "הייתה לי הצגה." מחלתי על כבודי ושאלתי אותו אם יהיה מוכן להשיב לי על כמה שאלות. בוודאי, אמר הסוויסה. אז שאלתי מתוך הבלוק הצהוב קטן כמה שאלות כמו מתי התחיל להיות שחקן, איזה שחקנים הוא אוהב ובאלו הצגות הוא משתתף בימים אלה. מילאתי את 15 השורות, הודיתי לו וניתקתי בתחושת הישג.

הצגתי את הראיונות בפני אימא שלי, שעיתונאות הוא מקצועה, והיא העירה לי בעדינות כמה הערות בונות מהן הבנתי שאפילו "משהו!" לא ירצו לפרסם את החומר העיתונאי שלי. אין דבר, אמרתי, לפחות נשוויץ לפני המורה לדרמה. באתי למורה בחוג דרמה עם שני הדפים הצהובים משודכים לזה, נפנפתי בהם כאומר "נה עלייך, תראי איזה קשרים יש לי בעולם התיאטרון!" היא אמרה "יופי". או משהו כזה, אני לא חזק בדיוקים סמנטיים.

וכאן, בעצם, מסתיים הסיפור כיצד ברוטוס נגע בתהילה. מן הסתם מסתתר כאן מוסר השכל, אך אני משאיר לכל אחד מכם הקוראים, למצוא אותו בעצמו ולשלוח לי אותו בדואר, בצירוף חתימה והקדשה אישית.

...וישנם הרגעים ההם בהם התרנגול משתתק, השכנה לא מקיאה, פעמוני בתי הספר נודמים, המכוניות אינן זועקות והאדם השב מיום עבודה מגיף מעט את התריסים בחדר, שממילא מתעמעם יחד עם שקיעת השמש, עוצם את עיניו לנמנום קליל, לא שלאף שטונדה של ממש, רק מנוחה קלה לעיניים ולגוף, והוא כמעט נרדם, עד שרעש רמקול אדיר ממלא את האוויר ומתוכו בוקע קול מוקלט וצורם המכריז, "תושבי השכונה היקרים! אנו פותחים במבצע התרמה ליהודי ירא שמים, אב לעשרה ילדים, אשר חולה במחלה קשה ונזקק לניתוח מורכב שעלותו אלפי שקלים! ברשות מרן דרבנן ודרבנן אנו קוראים לכם לתרום ברכב ההתרמה כנדבת לבכם ומן השמים תזוכו!" כך שוב ושוב ללא לאות בסגנון כריזה נלהב ופומפוזי אשר לאוזניו של אדם שאינו דובר עברית יכול להתפרש בקלות כקריאה, "הקרקס! הקרקס הגיע לעיר! ברשות מרן דרבנן ודרבנן, בואו לחזות בקופים בולעי אש, נמרים עם מוט גריל בתחת רוקדים רומבה ודובים על סקייטים משחזרים את הצניחה במיתלה!" ובכל פעם שנדמה לו לאדם שהכרוז השתתק והמכונית נסעה לרחוב אחר, פוצח הכרוז שוב בצווחות דיסטורשן להצלת היהודי החולה, וראה זה פלא- גם כשרכב ההתרמה נוסע לבסוף הלאה, באוזני האדם עדיין מהדהדות הקריאות ואין הוא יודע אם את הדי הכרוז מרחוב אחר הוא שומע או שמא אלה צלצולי הגאולה המתקרבת בד בבד עם שנתו מתרחקת, ומאחר שהרחוב כולו ניעור בעל כורחו לדבר המצווה, מתעורר גם השׂכווי בעל הבינה המודיע לדרי השכונה בגרון ניחר שטרם נשחט, "קוקוריקו קוקוריקו, קומו לעבודת הבורא! קומו לעבודת הבורא!"