מיקרוקוסקוס

דם, אש ותמרות עשן- מה צפוי לי בחג הפסח השתא:

1. השנה אנחנו בצפון, אצל בת דודה שלי, בעלה ומשפחתה. עשינו שם את הסדר כמה פעמים ובאמת היה מוצלח. אין סיבה שלא יהיה גם השנה.
2. לדודים שלי מהרצליה אין איך להגיע לצפון. אז מסתמן שאחי יסיע אותם במכונית השנייה שלנו. אבל מאחר שהוא לא רוצה להיתקע עם הדודים האהובים באוטו לבד בנסיעה של שעה וחצי (לפחות) הוא נידב אותי שאצטרף אליו לארח לו לחברה. אין לי שום דבר נגד אחי (להיפך, הוא אחד משני האחים האהובים עליי!) ולמעשה גם לא נגד הדודים באופן כללי. אך שהייה מכווצת בחלל סגור עם דודה שהיא מורה בפנסיה ודוד שאוהב לתקן אותה ולהעיר לה על כל דבר שהיא אומרת איננה מסוג החוויות המעודדות את רוח החג. עם זאת, ייתכן שאנצל מרוע הגזירה אם בן הדוד התל אביבי יתפוס טרמפ עם הדודים והאח, ואני אסע עם ההורים והסבתא.
3. בגזרת ליל הסדר עצמו אורבת סכנה מכיוון התוכנית האמנותית. לבת הדודה יש שלושה ילדים מקסימים ונפלאים (באמת! בלי טיפת ציניות), אלא שבמהלך השנים הפתח מנהג לפיו הילדים המקסימים, ובעיקר הבכור שביניהם, מארגנים חידון לחג עם שלל שאלות מתוחכמות המבוססות על משחקי מילים וידע כללי על החג וההגדה. חידונים הם כמובן חביבים ומשעשעים, ובמסיבות החנוכה למשל הם עוזרים לעתים (רחוקות, אבל לעתים) להרים את האווירה. הצרה היא שחידונים שכאלה, הנערכים בשלבים המתישים שלפני ה"שולחן עורך" כשהבטן נוהמת והראש מתערבל משלל המשפטים בארמית והויכוח המטופש בין הרבנים אם על הים לקו 40 מכות או 400 מכות, גורמים לא-אחת לפרכוסים ורעדות בלתי נשלטים באזור הידיים שלי בניסיון שלא להפוך את השולחן על החידונאי והמתמודדים המשת"פים גם יחד. הילד הבכור הנ"ל חגג לא מכבר בר מצווה, ואני מחכה בקוצר רוח שהוא יתחיל לפתח ציניות בריאה שתחשוף בפניו את האיוולת שבחידונים ובקריאות ההתפעלות וההתלהבות המזויפות של המשיבים (ובראשם הדודה המורה מהסעיף הקודם). אולי אז ישתרר שקט בגזרה ונוכל להגיע לאוכל.
4. אך גם אם לא יהיה חידון השנה מצד הילדים, אבי מולידי הודיע הערב שיש לו רעיון משלו לתוכנית האמנותית של הערב. שזה מאוד מטריד, שכן רצח אב הוא פשע שבית המשפט לא נוהג להקל בו ראש.
5. וגם אם לא יהיה חידון, עדיין אפשר לסמוך על אחד המבוגרים האחראים שישאל איזו שאלה ("האם אכלו כרפס במדבר?"). לפעמים הוא שואל כדי לדעת, ואז חכמי השבט מעיינים בהגדות שלהם ומקריאים בתורם את ההסברים והביאורים שהפרשנים הוסיפו בתחתית העמוד (שתופסים לפעמים שלושת רבעי עמוד); ולפעמם השאלה היא רטורית, שלאחריה שולף השואל דף מקופל מלא בשרבוטים וציטוטים שהוא העתיק מאיזה מקור, ומרצה ברוב התלהבות על תולדות הכרפס בראי הדורות. באותם רגעים היד מזדחלת לה באופן בלתי רצוני אל הסכין הקרובה, ורק איפוק עצמי ויכולת שליטה פנומנאלית מונעים ממנו ביצוע לינץ' אכזרי בבעל הקושיה.
6. בתחילת הסדר מתגבש איזה הרגל שכל אחד בתורו קורא בקול רם קטע מההגדה. תמיד אני מנסה לחשב לפי סדר היושבים על מי ייפול הפעם הקטע של "שדייך נכונו, שיערך צימח ואת עירום ועריה" וכל הטקסט המביך הזה. פעם, בעודי נער עול ימים, זה נפל עליי, ורק תוך כדי קריאה קלטתי את המילים הגסות היוצאות מפי והסמקתי כהוגן. מאז הטראומה הזאת אני חרד שמא שוב הקטע יגיע אליי, אף שהתבגרתי (פיזית לפחות). אם אני זוכר נכון, לפני שנה או שנתיים הקטע נפל על סבתא שלי. למזלה של סבתא שלי העברית שלה היא לא מי יודע כמה, ונראה לי שכל הגסויות האלה עברו לה ליד האוזן בעודה מחברת אות לאות ומילה למילה. מזלה. תחזית:
7. בשלב של המרור, בו אמורים לשים "כזית" מרור על המצה, בעלה של בת הדודה יעיר כמדי שנה, כמו שעון, ש"במקור, הגודל של 'כזית' הוא בעצם בערך ¾ מצה, אז אם בא לכם לנסות...חה חה חה". היסטרי.
8. ואגב הומור, בקטע של "מצה זו על שום מה?" ישתעשעו בערך חצי מיושבי השולחן בהדגשת מילה "שום" ו"על שום" תוך כדי גיחוך שבע רצון,  כאילו לא השתעשעו וגיחכו מהמילה הזו בכל אחת מעשרים השנה האחרונות.
9. ובכל זאת: בסך הכול אני אוהב את המשפחה שלי ואני אוהב את הסדר. באמת. יש משהו נחמד במסורת ובהתכנסויות משפחתיות וכל זה. אבל פשוט לפעמים...לפעמים....
10.  מי יודע?
11. דיינו, יאללה. חג שמח! 

שבתי זה עתה מתל אביב. הייתי באזור גוש דן והחלטתי לקפוץ למכירת הספרים הגדולה בבית ציוני אמריקה. הזהרתי את עצמי מראש שלא להתפתות לספרים שנראים מעניינים אך שאין סיכוי שאקרא אותם. כאלה יש לי בשפע. בכל מכירה כזאת או אחרת אני מוצא עצמי מסתחרר משפע הספרים המוזלים, ומתוך דחף להיות משכיל ואינטלקטואל (בכל זאת, אני לומד בחוג לספרות), אני מעמיס ספרים שעומדים אחר כך במשך חודשים מבוישים ומאובקים על מדפי הספריה שלי, מתחננים לתשומת לב ("בקיץ אני אקרא הכול" הוא המשפט הקבוע שאני משתמש בו לשכנוע עצמי שהקנייה מוצדקת). מה לעשות שאני קורא מאוד לאט? הספרים של הוצאת "רסלינג" למשל תמיד מושכים את העין ואת היצר להרחיב את הידע שלי, כדי שיהיה לי מה לתרום בשיחות העמוקות עם החברים שלי ממדעי הרוח ובכלל. כל מיני ספרי הוגים כמו רולאן בארת, ז'אק דרידה, סלבוי ז'יז'ק ושאר פוסטמודרניסטים/לאקאנינים/סטרוקטורליסטים, שהקורסים השונים שלקחתי במהלך לימודיי לימדו אותי שהם מצטיינים בעיקר בהפרחת אוויר חם ודיבור עצמי למוות. ובכל זאת, יש משהו מפתה בהרגשה שתוכל לפלוט באיזו שיחה מקרית "כן, אבל מישל פוקו טען שההיברידזציה של השיח הפאלוצנטרי הוא בכלל רגרסיה של הניאו-פלצניזם מהמאה ה-19" וכיוצא בזה. אבל לא התפתיתי לרסלינג וגם לא להרבה ספרים אחרים. יצאתי בסוף הרכש עם ארבעה ספרים:

"בין תקשורת לפרופוגנדה" של יריב בן-אליעזר - 10 שקלים (אקרא בסוף התואר).

"ציפור כהה בדרך" של יוסל בירשטיין - 10 שקלים (אני מקווה שלפני סוף התואר).

"עלייתו השמימה של העורך הספרותי" של בני ציפר ב-20 שקלים (אחרי הדוקטורט, בבית אבות).

"גוטפרשה" של יואל הופמן, גם כן בעשרים שקלים (אקרא בטוח, אולי אפילו בחג).

אלה מצטרפים ל"אפשרות של אי" של מישל וולבק וגם "איים בזרם" של המינגווי שקניתי במבצע בדיונון, החצי השני של "החייל האמיץ שווייק" ושלל ספרים אחרים שנקנו במבצעים וטרם נשזפו על ידי עיניי יפות התואר*

התלבטתי, אגב, אם לקנות שם את "פאני היל". רבות שמעתי על הספר המהולל, ושמחתי לעיין קצת בעלילה רבת הערוות המסולסלות והאיברים המזדקרים**, אבל איכשהו הרגשתי מטופש לקנות אותו רק בשביל הדאחקה. הוא הרי מגוחך מדי לקרוא בשביל העלילה, וכדי לקבל גירוי מיני אני יכול לגלוש באינטרנט (או להסתכל בילדות הקטנות של השכנים שמשקות למטה בחצר). בסיום הקנייה הרגשתי מעולף מְעמידה כל כך ארוכה על הרגליים, אז יצאתי החוצה וקניתי לעצמי פיצה. היה טעים, היו פקקים וכעת אני בבית, מעמיס את הספרים על המדפים. מתישהו אגיע אליהם.

בטח.

* נכון שאני נשמע מאוד אינטליגנטי ומשכיל כשאני מונה את הספרים האלה? זו הייתה המטרה.

** תזכירו לי בהזדמנות לספר לכם על קורס מעניין שאני לומד הסמסטר. 

אם את רואה שקית אוכל זרוקה על הרצפה ברחוב, מה תעשי? תרימי אותה, תתעלמי ממנה?

ארים אותה, אפתח אותה ואוכל את מה שיש בתוכה עד תום. אוכל לא זורקים!

ראית בגן ילדים ילד שנפל מנדנדה וקיבל מכה. האם תעזרי לו?

בוודאי. אגש אל הילד, אשאל לשלומו, אנשוף לו על הפצע ואלטף את ראשו. אחר כך אקח אותו אל השיחים, אפשיט אותו, אבחן שלא נפגע בשום מקום אחר בגופו, אלטף אותו בעדינות, אעשה בו מעשה מגונה ואשביע אותו שלא יספר לאף אחד, כי זה הסוד הפרטי שלנו.

 מוכרת בחנות החזירה לך יותר עודף ממה שמגיע לך. תשימי בכיס ותסתלקי במהירות, או תחזירי לה?

איזה מין בנאדם אתם חושבים שאני? אכניס את הכסף לכיס, אטען בפניה שלא החזירה לי מספיק עודף, ושאם לא תתן לי את הכסף לאלתר אפנה לכלבוטק, או לחילופין- אפתח לה את הצורה.

 מצאת שטר של 100 שקלים ברחוב. האם תחפשי את הבעלים?

אחפש את הבעלים ואקח ממנו את כל הארנק, או לחילופין - אפתח לו את הצורה.

ובהמשך לשאלה הקודמת - במידה ומצאת ארנק עם מסמכים וגם כסף - מה תעשי?

ראשית אשמיד את המסמכים הלא חשובים, אערוך מסע קניות מטורף עם כרטיס האשראי שלו (כולל פיצות, נערות ליווי וסרטים כחולים) ואחר כך אדרוש ממנו כופר בעבור החזרת המסמכים והארנק אליו. במידה ויסרב אשרוף לו את האוטו, או לחילופין - אפתח לו את הצורה.

 קראת שאלון שלא מוצא חן בעינייך. האם תעני עליו או לא?

הו, פוסטמודרניסטים עלובים! אני לא אפול לפח הזה! לכו תעבדו על מישהו אחר עם השאלות המתחכמות שלכם!

האם את נוהגת לתת צדקה למקבצי נדבות?

אני לא מאמין למקבצי נדבות. אין בנאדם שלא יכול לעבוד, רק בנאדם שלא רוצה לעבוד. קבצן שמבקש ממני כסף יידרש להציג בפניי קורות חיים מפורטים שיסבירו מדוע הוא מעדיף לקבץ נדבות על פני עבודה, כולל מסמכים רפואיים וכספיים. במידה וישכנע אותי, אתן לו שקל, בתנאי שיחזיר לי אותו בריבית קצוצה תוך שבוע. לחילופין - אפתח לו את הצורה. 

אמא אמרה לך לסדר את הבית, אבל קבעת עם חברים עכשיו. האם תתקשרי לדחות את הפגישה, או תתחמקי בשקט מהבית?

אין, אין, אין מצב בחיים שסיטואציה כזו תתרחש בכלל! דבר ראשון, אמא שלי לא קובעת בשבילי מה לעשות! דבר שני, בכלל אין לי חברים.  אז לכו חפשו מי ינענע אתכם עם השאלות המעפנות שלכם, אנשים קטנים ומכוערים עם זין קטן!! חפשו אותי בסיבוב, אני הולך לאכול שניצל. 

כאן הופיע  פוסט חשוב ומעניין,

אך בשל רגישותו הביטחונית הגדולה, והחשש לחשיפת מידע מסווג, נאלצתי בהוראת גורמים בטחוניים להסירו מהבלוג לאלתר.

עמכם הסליחה.

ברוטוס.

הנה, קחו לדוגמה את מאי ורונה, שמוכיחות שאין דבר העומד בפני הרצון.