מיקרוקוסקוס

שבוע אחרי, אני עדיין מזמזם את השיר של נורבגיה באירוויזיון.

עדכון 31/5: גם את השיר של ישראל.

כשאמות, תעשו מסיבה גדולה. כן, תביאו אוכל, תביאו בירה, תביאו פופקורן, תביאו חברים. כן, מעדיף שתעשו מסיבה גדולה. עם מוזיקה, וריקודים. גם תביאו סרטים מצחיקים ותצפו בהם כל הלילה, תספרו בדיחות. בדיחות גסות, בדיחות טיפשיות, בדיחות מתוחכמות. תשתכרו. גם תכתבו דברים מצחיקים. כן, כל אחד יכתוב ויקרא בקול משהו מצחיק, הכי מצחיק, הכי מופרע. עליי, או לא עליי. על מה שתרצו. כמה שיותר מצחיק. כן, תרדו עליי, תצחקו עליי, תלעגו לי, תקרעו אותי. אל תגידו עליי דברים עצובים, אל תנגנו שירים דיכאוניים, אל תספידו,  אל תהפכו אותי לגיבור, לחבר, למוכשר, ליפה, לצנוע. לא. אל תייפו את המציאות, לא. תהיו אכזריים. תצחקו עליי. על האופי שלי, על המראה שלי, על ההתנהגות שלי, על הנכות שלי. או על כל דבר אחר בעולם. רק תצחקו. תצחקו כמו משוגעים, תצחקו בקול, תצחקו ברעש, תשאגו, תשתעלו, תיחנקו, תדמעו, תתחננו לאוויר, עד אובדן חושים, עד אובדן הכרה. כן, תרקדו, תשירו, תרעישו, תחגגו את החיים. כי המתים מתים והחיים חיים, ולצחוק זה לחיות.

כן, כשאמות תעשו חגיגה גדולה וככה תזכרו אותי. עם חיוך, עם צחוק, עם קריצה. כי אני מת ואתם חיים, אני מת ואתם חיים, ואין שום טעם לבכות על זה.

דמיינו כאילו צעקתי עכשיו ממש-ממש חזק.

מילא שאתה מטריד ודוחף את המיקרופון שלך לפרצוף של שחקנים מזיעים רגע אחרי שזכו באליפות אירופה, אבל איזו תשובה אתה מצפה לשמוע כשאתה שואל אותם "אז איך אתה מרגיש?".

"האמת, אורי, שאני מרגיש די מדוכדך. יש לי תהיות קיומיות בזמן האחרון לגבי משמעות החיים. אני שוקל להתאבד כשאחזור לארץ".

או:

"רע לי. אני מרגיש חרא. דווקא רציתי ש-טאו ינצחו".

בקיצור, אם אין לך מה להגיד – שתוק ותן להם לשמוח.

(אגב, בתחילת המשחק הייתי די מבולבל כשראיתי שתל אביב משחקים נגד TAU. אבל זה רק אני, אתם יודעים)