מיקרוקוסקוס

אני צריך להצטלם. צריך שמישהו יצלם אותי, שיהיה מה להראות. אין לי כמעט תמונות שלי כי אני לא אוהב להצטלם. אני לא יוצא טוב בתמונות. גם לא במציאות למען האמת, אבל זו לא הנקודה כרגע. אני צריך תמונות עדכניות. מחייך, חשוב לחייך.

אני צריך להשיג חברה. מהר. הטילים מתקרבים אליי ואני צריך להשיג חברה. כזאת שיודעת לבכות, שתדע לספר עליי ועל התוכניות שלנו לעתיד. היא צריכה להיות יפה, פוטוגנית על כל פנים. כזאת שהבכי שלה מול המצלמות יגרום ללב של הצופים להתכווץ. גם איתה אני צריך להצטלם. תמונות ספונטניות וגם מבוימות. כאלה שמנציחות רגעי אהבה, בהם כל העתיד נראה לפנינו. רגעים מאושרים בהם רואים איך שום דבר לא יכול להפריד בינינו, שום דבר מלבד...

אני צריך למצוא עוד חברים. אני צריך חברים שיבואו ויתכנסו בבית המשפחה עם קבלת הבשורה המרה, שיוכלו לספר בחיוך עצוב איזה בחור על הכיפאק הייתי, מצחיק, מוכשר, תמיד מוכן לעזור, מהאנשים האלה, אתה יודע. אפילו שזה לא נכון. רק שיספרו.

אני צריך לזכור להגיד כל מיני משפטים על חיים ומוות. ככה בדרך אגב. כאלה שעוברים ליד האוזן, אבל מקבלים משמעות טראגית אחר כך. ואני גם צריך לזכור לחייך כל פעם שאני יוצא מהבית ולהגיד "אל תדאגי, כלום לא יקרה לי". אולי גם לתת נשיקה. נשיקה אחרונה, חיוך אחרון, קצת לפני ש...

אני צריך גם לזכור להתקשר לאמא או לחברה מהעיר ולהגיד להן שאני אוהב אותן, סתם כי התחשק לי להתקשר. אפשר גם SMS, אולי אפילו יותר טוב. זה מעצים את האפקט, זה מצטלם מצוין, כשכמה רגעים אחרי השיחה אני...

אני צריך לעשות סדר בדברים. לזרוק דברים ישנים שכדאי שייקברו, למחוק דברים אחרים שלא כדאי שייחשפו, לארגן ולקבץ את הדברים שאני רוצה שיראו. להנציח את פועלי, לשמר את זכרי, לחקוק את שמי.

אני צריך ואני צריך ואני צריך להספיק ולסכם את עצמי ואת חיי, והכול מהר, אין זמן אין זמן, הטילים באים, מתקרבים אליי, עוד רגע הם כאן.

אבל קודם, לפני הכול, אני צריך לשמור ולפרסם את המילים האלה. מילים שיהוו, בבוא העת, משיכת המכחול הסופית, צלילי התזמורת האחרונים, בסימפוניית ההנצחה של חיי הקצרים.

"ישמחו השמאים"

[פחחח?]

רק ארבעים קילומטר, כן?

המצב באמת פקקט. החדשות עושות לי רע. אתמול שמתי לב שמתחילת המתקפה על לבנון לא שמענו שום ציוץ של התנגדות מהצד השמאלי של המפה. ביילין השתתק? יוסי שריד נעלם? כו-לם מאוחדים בגישה שהמלחמה הזאת היא דבר טוב?

אבל מה שהעציב אותי באמת היה לקרוא את התגובות לכתבה הזאת. כמה שנאה, כמה התלהמות, כמה רוע יש באנשים! מתוך קרוב ל-1200 תגובות הצלחתי לאתר אולי עשר שהסכימו עם הכתב, שניסו לחשוב קצת אחרת. 

מותר לא להסכים, כמובן. אני לא אומר. אבל יש דרך לדבר, יש קודים תרבותיים בסיסיים של ויכוח. לא כאן. כאן זו מלחמה, חברים! ובמלחמה מגיבים כמו במלחמה. התגובות הבוטות, הרושפות מלאות הזעם והשנאה כלפי הערבים ונגד אדם שהעז להביע דעה קצת אחרת, קצת שפויה יותר על המצב הנורא הזה, התגובות האלו העציבו אותי יותר מהחדשות האחרות. בחיי.

אנשים, אתם לא חייבים להסכים עם הכותב, אבל יש דרך לדבר. עם כזאת שנאה כלפי אדם ישראלי, יהודי, שיושב בתוכנו, איך אפשר לצפות שיהיה פעם שלום עִם עָם אחר? קצת נימוס, קצת דרך-ארץ, קצת שקט בבקשה.

[ובבקשה, אל תתחילו להגיב כאן בענייני בעד/נגד המלחמה. אין לי רצון להיכנס לויכוחים מהסוג הזה פה בבלוג. רק באתי להתייחס לנקודה הזאת, תודה]