לפני שנה הייתה נזילה באסלה. מעין פכפוך קטן המשיך לפכפך לו בכל שעות היממה ובזבז את מימי אקוויפר החוף המדולדל ועוד בקיץ ועוד עם היטל בצורת מרחף באוויר . אז התקשרתי לאינסטלטור. האיש בא, התעסק חמש דקות, יצא ואמר שסידר את העסק, עניין של איזו גומיה (זו תמיד גומיה בענייני צינורות ובעיה במגעים בענייני אלקטרוניקה) ושהנזילה הפסיקה. על הדרך, אמר השרברב, הוא גם הנמיך טיפה את המצוף במיכל ההדחה, ככה יתבזבזו פחות מים בהדחה הקטנה של הפיפי ואני אמרתי סבבה, באמת הרגשתי שיותר מדי מים יורדים סתם בשביל לשטוף קצת פיפי. בביקור הבא בשירותים נוכחתי שאכן פחות מים מדיחים את הפיפי, אבל כשזה מגיע למועצת השבט של הקקי אני מועד לסופריצות לא נעימות: הידית נלחצת, המים שוצפים, הבלוק הכחול מגיר טיפות כחולות במורד הדופן ובועות לבנות ורעננות מבשרות על אסלה נקיה ומחוטאת. אני רוחץ את ידיי במים ובסבון, יוצא להמשך עמל יומי ובשובי אל האסלה מחכה לי הפתעה: חרצף. מאין הגעת? אני שואל, הרי הדחתי אותך עם הידית הגדולה. משיב לי החרצף: פפללץץץ. אני מדיח שוב, הפעם בהסבת שמאל, והחבר נעלם. הימים חולפים, קקי בא וקקי הולך והנה שוב, אחרי ריקון מוצלח יחסי של המעיים, צץ לו החרצף. כלומר, חרצף אחר, אבל מאותה משפחה. שוב אני תוהה, איפה היית ומה עשית? הרי קודם כשעזבתי את האסלה לא היית כאן. משיב לי החרצף: פפללץץץ. וכך צץ לו מדי פעם חרא קטן מהמצולות ומתריס נגדי בגולמיותו הקקית המסריחה, גם ואפילו אחרי יציאות לא מרשימות בגודלן ובכמותן- כאלה שאמורות להתעכל בקלות במורד צוואר הביוב. התחלתי לארוב לו: אני נעמד בסוף מלחמת השחרור מעל מקווה המים, מטביע את הגוויות והחללים במי המצולות, רואה את הבועות הלבנות, מחכה שהן תתפוגגנה ובודק שהמים כחולים וטהורים וחפים מקקי, הולך לרחוץ את ידיי (המהדרין מברכים ברכת "אשר יצר"), מציץ שוב באסלה, מוודא שהיא עדיין ריקה והולך לדרכי. אחרי שעה קלה קופץ לביקורת פתע והנה שארית הפליטה צפה לה בנחת, אוד מוצל חורץ לי לשון ולועג לי במבטא צרפתי: הכל עובר עליך וקקה בידיך! נמלאתי חימה עזה. שהרי הבעיה העיקרית כאן, כפי שניתחתי את העניין, היא לאו דווקא תחיית המתים לכשעצמה אלא חוסר העקביות: רוצה לצוף קבוע? זה דבר אחד. אקרא שוב לאינסטלטור שישיב את המצוף למקומו, כשהמחיר לכך יהיה שוב בזבוז המים בידית הקטנה על פינוי הפסולת הנוזלית מהבולבול. אבל לעשות לי כל מיני משחקי מחבואים? לצוץ ולהיעלם לפי קפריזות או על פי אלגוריתם עלום של לחץ הידראולי, אחוזי שומניות, סיבים תזונתיים ותירס? לא, זו כבר חוצפה. שלא לדבר על האופציה המטרידה מכולן, שלפיה אפילו לא מדובר באלגוריתם אלא במקריות גמורה של אלוהי המזל העיוור שנהנה ומשתעשע לראות אותי רץ לשירותים עשרים פעם לפני ביקור של חבר או חברה כדי למנוע מבוכות שלא תימחנה בקלות ושתיצורנה אצל החבר/ה, אפילו שלא במכוון את האסוציאציה הוויזואלית ברוטוס = קקי צף באסלה. הו, אסלה בוגדנית! הו, קקי תחמן ומרושע! הו, קפטן מיי קפטן!
[וכאן המקום לסקר קוראים קטן: נניח שאתם נכנסים לשירותים ובאסלה יש חרצף. ונניח שהוא לא באמת מסריח את הנשמה אלא סתם צף בשלווה, האם תורידו את המים טרם מעשה ההתרוקנות? הרי על פניו, אפשר לומר שממילא קקי מתערבב עם קקי או פיפי עם קקי ומה זה משנה של מי היה שם קודם? לא חראם על המים? מצד שני, יש כאן אספקט פסיכולוגי די דוחה, לעמוד ולהביט בקקי של אדם אחר בעת ההשתנה, או לחרבן מעל קקי זר, הרי זה כמעט כמו לחרבן עם האדם הזר בצוותא, שלא להזכיר את עניין המים הניתזים על הישבן שיהיו מתובלים הן בקקי שלכם והן בקקי הזר, ולכו תדעו מה הזר אכל ואלו בקטריות הוא נושא, וגם מבחינה הלכתית ישנה שאלת הקקי הבשרי מהשניצל המתערבב עם קקי חלבי של המילקי. בקיצור, מורידים או לא מורידים?]
החדשות הטובות הן שבשבוע הבא אני נוסע לאירלנד לתקופה של קרוב לשבועיים (ברוטו), הרחק ממזג האוויר החם והמזיע הזה והרחק מהאסלה הבוגדנית. עם זאת, אני אשהה אצל חבר בכפר שחי חיים ספרטניים ובסיסיים כל כך שהייתי צריך לוודא שיש לו בכלל אסלה בבית (זה לא צחוק, הוא באמת הוציא אותה פעם כי הוא העדיף את הסגנון ההודי, השם ירחם). אז ייתכן שאלקה בעצירות גדולה וכאובה שתעבור רק בשובי ארצה אל אסלתי המוכרת ואז אפלוט ואדיח, אפלוט ואדיח ואז שוב אדיח עד שאוכרז כשורד האחרון.
בכיתה א' הייתה לנו המורה רבקה, שהיה לה תיק בצבע אדום-חום. אנחנו התלמידי נהגנו לשחק משחק של רולטת-תיק: רבקה עמדה בקצה המסדרון לפני השיעור ודיברה עם מורה אחרת ואנחנו היינו מתגנבים, נוגעים לה בתיק ובורחים בלי שהיא תשים לב.
*
בכיתה ב' הייתה לנו המורה צלילה. כן, צלילה. במלעיל. היא הייתה גבוהה והייתה לה חולצה מאילת עם מין כיס פלסטיק באמצע ובתוכו נוזל כחול, כמו ים, וזה היה מגניב לאללה.
*
זה מזכיר לי, בהערת אגב, שפעם אורלי הגיעה לכיתה עם חולצה שעליה הדפסת פלסטיק של דובי וכשלוחצים על הדובי הוא מצפצף. מה שהיא לא לקחה בחשבון זה שכולם יתלהבו מהחולצה ושבהפסקה כולם יתחילו לשלוח לה ידיים לחזה כדי ללחוץ על הדובי המצפצף. כשאני קורא את זה ככה, זה נשמע יותר נורא ממה שזה היה, אבל אלה היו האייטיז והמודעות לקטע של הטרדה מינית לא הייתה ממש חזקה אז. וממילא בכיתה ב' לא ממש היו לה ציצים.
*
אצל צלילה קיבלתי את ציון ה-100 הראשון שלי. זה היה מבחן בתורה והציון היה כתוב בטוש כחול מוקף בעיגול. צלילה גם נהגה לפעמים, במבחנים מוצלחים, לכתוב את הציון 100, מתחתיו את המילה "מצוין!" ואז לחתום את השם שלה. כך יצא שהאינדיקטור למצויינות של תלמיד היה הקריאה הנרגשת "קיבלתי מאה-מצוין-צלילה! קיבלתי מאה-מצוין-צלילה!"
*
אותה אורלי ממקודם הייתה כאמור חובבת גאדג'טים. וכשלכולם היה קלמר פלסטיק מלבני שנפתח מלמעלה עם מעין מגנט, לה היה קלמר כזה אבל עם כפתורים קטנים, שכל אחד מהם פתח משהו אחר: תא לעפרונות, מחדד נשלף, סרגל קטן שצץ, תא למחק ועוד. גם הוא נשבר די מהר אחרי שכולם לחצו לה על הכפתורים כל הזמן.
*
בכיתה ג' צלילה המשיכה איתנו וכמו כל מורה במהלך הקריירה נכנסה להריון. זה היה הריון די קשה כי ככל שהוא התקדם היא נעדרה יותר ויותר מבית הספר ולפעמים לא הגיעה במשך שבועות. בהיעדר מורים מחליפים ראויים, את מקומה של צלילה מילאה לרוב שולה המנגנת עם האורגן שלה. מאחר שהיה גבול למספר השירים שיכולנו ללמוד בשבוע היינו צריכים למלא את הזמן בבידור איכותי. וכך דרך כוכבי ונהייתי הבדרן של הכיתה. הייתי נעמד מול כולם ומבצע מערכונים של דודו טופז וכל מיני אילתורים שאני מתקשה לשחזר בזכרוני. הייתי כוכב ואור הזרקורים נעם לי.
*
יום אחד צלילה הגיעה וכולנו התרגשנו. היא נכנסה לכיתה עם היומן ביד ובבגד ההריון הרחב שלה, נעמדה ליד השולחן שלה, הסתכלה בנו במשך דקה ארוכה ובלי לומר מילה פנתה ויצאה חזרה החוצה. אנחנו, תלמידים ממושמעים, נותרנו במקומותינו סקרנים ונרגשים, עד שכעבור דקה נשמעה צעקה של אחד התלמידים מהכיתה שלידנו, "המורה צלילה התעלפה!"
*
אני יודע שהכול עניין של פרספקטיבה, אבל עד היום אני די משוכנע שהתלמידים מכיתה ח' ששיחקו כדורסל בחצר בהפסקה היו ענקים, או לפחות בגובה של בוגרי תיכון. אני הייתי הולך תמיד סמוך לקיר מפחד שכדורסל תועה יפגע לי בראש. או אולי מדויק יותר לומר: לאחר שכדורסל תועה פגע לי פעם בראש, הייתי הולך תמיד סמוך לקיר מפחד שכדור תועה יפגע בי שוב.
*
אני לא חושב שיש תלמיד שאהב ימי הורים יותר ממני. ההורים שלי תמיד היו חוזרים מחוייכים משפע המחמאות שהורעפו על בן הזקונים שלהם, כמה הוא חברותי וחכם וממושמע וילד טוב. מקסימום היו קצת הערות על זה שאני צריך לשמור על קצת יותר סדר במחברות או לא לשכוח להביא מפית לארוחת עשר.
*
וזה מזכיר לי שפעם, בכיתה ב' או ג', נפלה לי שן במהלך ארוחת עשר והנחתי אותה על המפית ובסוף הארוחה רוקנתי את הפירורים לפח, יחד עם השן. בצר לי פניתי למורה ואמרתי לה שבטעות זרקתי את השן לפח והיא אמרה "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?"
*
אחר כך לך תוכיח לפיית השן שבאמת נפלה לך השן ושמגיע לך כסף בתמורה.
*
בגיל ילדות מבוגר, כשגיליתי מי היא באמת פיית השן, שאלתי את הפייה שהביאה אותי לעולם מה היא עשתה עם כל השיניים שהיא אספה והיא אמרה "זרקתי אותן לפח, מה רצית שאני אעשה איתן?"
*
איכשהו חשבתי שהיא תהיה יותר סנטימנטלית בקטע הזה. אחרי הכול, היא שמרה קווצת שיער מהתספורת הראשונה של אחי.
*
בכיתה ד' עברתי לבית ספר אחר ושם המורה בכלל הייתה מאוהבת בי. כולן היו מאוהבות בי. המורות, זאת אומרת.
*
ופעם בכיתה ד' התגלגלה לידי התלמידים תמונה ממגזין פורנוגרפי ובה נראה גבר עירום שוכב על מיטה עם איבר גדול וזקור וסביבו משהו כמו עשר בחורות עירומות ועליזות המשתוקקות אל האיבר. התמונה עוררה סקרנות גדולה וכולם, כולל כותב שורות אלה, התקבצו סביבה בהפסקה כדי לחזות בפלא. אחר כך בשיעור איכשהו נודע למורה על התמונה והיא כעסה על התלמיד שהביא אותה ועל כל שאר התלמידים ששזפו את עיניהם בפרי האסור והמרשים. התלמיד הקורבן אמר להגנתו "אבל המורה, אפילו ברוטוס הסתכל בתמונה!" והמורה אמרה "ברוטוס? עליו אני לא מאמינה!". לא טרחתי לתקן אותה.
*
פלא ששנאו אותי שם?
*
אגב, המשפט שלעיל "אחר כך בשיעור איכשהו נודע למורה על התמונה" הוא לא בהכרח מדויק. יש סיכוי כלשהו שהניסוח צריך להיות "אחר כך בשיעור סיפרתילמורה על התמונה" וגו'.
*
פלא ששנאו אותי שם?
*
כמו שבכיתה ו' (כאן הזיכרון הוא ודאי וברור) התלמידים התחילו להביא מציתים לכיתה ובהפסקות היו משתעשעים איתם ומתחרים בלהבות הגדולות שיצאו מהן. ואני, באמצע שיעור היסטוריה, ללא כל הקשר או סיבה או שכל, הרמתי את ידי ואמרתי בקול רם וברור לנגד עיניהם הנדהמות של התלמידים, "המורה, הבנים מביאים מציתים לכיתה ומשחקים איתם בהפסקות."
*
פלא?
*
ועדיין, למרות המכות שחטפתי והקללות וההלשנות שלי והחולשה שלי בכדורגל והחוכמולוגיות שלי, איכשהו עדיין נחשבתי בעיני המורות תלמיד אהוד ופופולרי. ולא רק על ידן:
*
בכיתה ז' המורה שלי עשתה מעשה מטופש וביקשה מכל אחד שירשום על פתק את שמות שלושת החברים הכי טובים שלו. את התוצאות היא רשמה על הלוח, ובכל פעם שהשם של מישהו חזר היא הוסיפה סימן + ליד השם. השם שלי חזר ושוב ברשימת פלוסים ארוכה שהרימה אותי לגבהים של פופולריות והשפילה לעפר את אלו ששמם לא הופיע על הלוח. לזכות המורה אומר שזה היה המעשה המטופש היחיד שהיא עשתה שלרוב היא הייתה מורה מצויינת. לזכותי אציין שרשמתי על הפתק שלי תלמידים שידעתי שבוודאות יזכו לניקוד נמוך. לא שזה עזר יותר מדי.
*
לא אהבתי את הסנדביצ'ים שאבא שלי הכין לי לבית הספר. הם תמיד היו עשויים משאריות חלה או בייגל מופשר עם ריבה או חמאת בוטנים, מעוכים ומתפוררים בתוך שקית פלסטיק משומשת. לחברים שלי היו סנדביצ'ים כל כך יפים - פרוסות לחם שחור טרי פרוס עם נקניק או ממרח שוקולד, עטופות בנייר שעווה בתוך שקית ניילון קטנה וחלקה. כמה נקיים, כמה יפים, כמה מפתים נראו הסנדביצ'ים שלהם לעומת שלי. ובכיתה ז', כשהחלטתי להביא איתי ירקות יחד עם הסנדביץ', נוספו לשקית פרוסות מדולדלות ורכות של פלפל אדום ומלפפון עטופות בניילון נצמד מקומט.
*
והפיתות, הפיתות שחוממו במיקרוגל והפכו לאבן עד שהגיעה הפסקת העשר.
*
וזה מעניין שלרוב אני מוצא אצלי רגעים וזכרונות להיאחז בהם בגעגוע והעבר נצבע בצבעים ירוקים של אושר ותום, גם כשברור שהוא היה חום ומסריח. אבל לא כאן. גם כשבמבט לאחור אפשר אולי לשכוח את הריח המחניק במסדרון של זיעה וטריינינג וקלמנטינות מעוכות, את הטעם החלוד של המים בברזייה, את הבכי מהמכות, את הדחיפות במדרגות, את הערסים הבהמיים והבריונים; גם כשיש כמיהה לימים אחרים, טובים יותר מההווה הזה; לא הייתי חוזר לרגע אחד לבית הספר היסודי. פעם אחת שם הספיקה לי. שחור, לבן וצבע. אני זוכר הכול בדיוק כפי שהיה.
*
Kodachrome
They give us those nice bright colors
They give us the greens of summers
Makes you think all the world's a sunny day, Oh yeah
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: