מיקרוקוסקוס

גם באנגלית אני משורר, חברים.

ערס רואה פליטת "כוכב נולד" יושבת ליד הבַּר. הוא ניגש אליה:

- "תגידי, אבא שלך בנאי?"

- "לא".

- "אז איך יצאת כזאת זמרת?"

חברים וחברות, יום חג היום! שנה מַלְאַה להולדת הבלוג מיקרוקוסקוס, בלוג שנולד בתרועה, ימות בנפיחה ובאמצע – גיהוק*. האמת היא, שמראש לא היו לי כוונות גדולות לגבי הבלוג. לא כוונה להשתחל אל טבלת הפעילים, לא רצון להתחכך בברנז'ה הבלוגוספרית של פימייל, דודה מלכה וחברותיהן, רק לחיות את חיי הוירטואליים הצנועים על מספר מצומצם של קילובייטים של שרתי "נענע", וכך באמת היה (על כך יעיד הקאונטר הדליל) . למרות זאת זכיתי לשתי הפניות מהאושיה הנוטשת עידו קינן, שחשף למספר דקות את הבלוג לאורות התהילה, הביא לדגדוג נעים במורד הסנטר שחלף-פרח לו עוד בטרם הגיע לחזה; כמה פוסטים הגיעו למספר עשרות תגובות (חלקן שלי); רכשתי לעצמי מספר קוראים קבועים שמכבדים אותי בנוכחותם, בתגובתם ובהוספת מספר למונה כאן למטה משמאל; ואף ניהלתי מאבק קצר ומכוער עם קיפוד כזה (שחגגה גם היא יום הולדת לבלוג לפני יומיים). סך הכל 126 פוסטים בשנה אחת (אחד הכיל אות אחת בלבד).

אף שאינני אובייקטיבי כלל, מצאתי בעיון מרפרף מספר רשומות משעשעות למדי לטעמי, אולי אף מוצלחות במידת-מה. חלקן פרובוקטיביות שלא במתכוון (או שכן במתכוון), חלקן הציגו את הנפש הפייטנית שבתוכי וחלקן לא זכו להערכה המגיעה להן, לדעתי. אלה הופיעו בעיקר בחודשים הראשונים לפעילות, עת הייתי עול ימים, נלהב, תמים אפילו. הזמן שחלף הזקין אותי ועשה אותי מריר וחשדן. למדתי שעולם הבלוגים הוא עולם קשה ואכזרי בו מתנהלת מלחמת קיום יומיומית על הזכות להשמיע ולשמוע. פוסט חדש נותר ברשימת העדכונים לדקה-שתיים ואז נדחק מטה והחוצה בידי בלוגרים האחרים, הנלהבים להשמיע את קולם ודבריהם ממש כמוני, אולי אף יותר. קחו את הזמן, עיינו לכם בנחת בארכיון והתענגו על ימי התום והחסד של הבלוג.

אז זהו, מזל טוב לי. אתם מוזמנים לברך, ויותר מזה מוזמנים לתת מתנות (הכי טוב מזומן). יש קרקרים ומטבלים על השולחן ושתייה קרה בסלון. מי שרוצה לעשן, בבקשה לא פה אלא במרפסת. מי שרוצה קפה או תה – יש בפינת האוכל ליד המזווה. תבלו.

*פרפראזה לא ברורה על חנוך לוין, לא זוכר אפילו מאיפה.