RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 8/2009
אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח.
פרולוג:
כשהייתי בגן הייתה ארוחת עשר. ישבנו ליד שולחנות והיו כריכים (נדמה לי שבמילוי של ריבה) ותה חמים ממותק בספלי פלסטיק.
1.
פעם אחת התיישבו הילדים לארוחת העשר וגילו שהכריכים היו ממולאים במין ממרח ירוק במרקם לא מוכר. נעצו הילדים את שיניהם בכריכים, נגסו ומילאו פיהם בירוק הירוק הזה ומייד העוו אותו בתחושת אכזבה ואיכסה. כולם, חוץ מברוטוס, שהיה דווקא מבסוט מהחידוש וגמר את הכריך עד תומו והיה מוכן לעוד. בקשתו התמלאה במהרה ותוך דקות נעמדו לידו חבריו והניחו מולו כריכי אבוקדו אכולים למחצה והוא אכל עוד ארבעה או חמישה כאלה בחדווה כאחרון הקבצנים חסרי הבושה בבית תמחוי. כשחזר ברוטוס הביתה סיפר לאימו בחדווה על גילוי האבוקדו. אימו שמחה אף היא ומיהרה לרכוש אבוקדו בשוק כדי שיגדל ויהיה בריא וחזק, אך בפרק הזמן שחלף בין ארוחת העשר ליום הקניות בשוק הספיק ברוטוס לשנות את טעמו, סתם כך וללא כל צידוק, ולקבוע שמדובר באיכסה.
אנקדוטת ביניים:
בילדותי הייתי הולך עם אבא שלי לבית הכנסת בשבת. ובבית הכנסת, כשנחגג אירוע חגיגי, היה קידוש אחרי התפילה ובו מיני תרגימא, עוגות, משקאות קלים וגם ריבועים אפרפרים של דג מלוח שקיסמים נעוצים בהם. הדג המלוח לא היה טעים לי בכלל, ובכל זאת מדי קידוש בקידוש הייתי מבקש לאכול אחד רק כדי להיגעל ולירוק אותו. בסוף הגיע המצב לכדי כך שאבא שלי היה נותן לי את הדג המלוח ומייד פותח את ידו כדי שאירק לתוכה את הגועל נפש.
2.
פעם אחת, אחרת מהפעם האחת שצוינה לעיל, התיישבו הילדים וגילו שהכריכים ממולאים במין ממרח חום במרקם לא מוכר. נעץ ברוטוס, עם שאר חבריו, את שיניו בכריך והנה אורו עיניו: לממרח היה טעם חדש שלא הכיר שערב מאוד לחיכו. כששב הביתה סיפר בהתרגשות לאימו על הממרח החום המוזר עם קצת נקודות באמצע שהיה בארוחת העשר, שהיה טיפה חריף אבל לא מדי, והיה ממש-ממש טעים. חקרה האם ולא הצליחה להבין במה מדובר. הדבר היחיד שהתקרב לתיאור היה סלט טונה, אבל ברוטוס הרי הכיר את טעמ של הטונה. כה ימים אחר כך, משהמשיך הילד לפאר, לרומםם, להלל ולקלס את הממרח החום ההוא, באה עם ילדהּ לגן ושאלה את גאולה, עוזרת הגננת: "מה היה הממרח ההוא בארוחת העשר ביום שני שעבר?" מצמצה גאולה ואמרה ביובש "סרדינים". סרדינים! הידד! התעלומה נפתרה! קראה האֵם ובפעם הבאה שהזדמנה לסופר קנתה קופסת סרדינים. בארוחת הערב ניגשה היא אל הכיור, גוללה אט-אט את מכסה האלומיניום ולנגד עיניו המבועתות של ברוטוס נחו גוויות של דגים קטנים צמודים וחנוקים ממש כבקופסת סרדינים. זה ממש לא נראה כמו הסלט ההוא. ואכן גם בתוך הכריך, בין שתי פרוסות חלה, שאריות משבת, לא הזכיר הטעם במאום את טעם הממרח ההוא, שהיה - כאמור וכפי שעוזרת הגננת לא טרחה להדגיש בפני יולדתי - ממרח סרדינים, הווה אומר, סרדינים מעוכים וכתושים ומעורבבים עם פפריקה, מיונז, חרדל ומי יודע מה עוד, שהאֵם לא חשבה (או לא ידעה?) להוסיף לפני שהתיימרה לעשות סרדינים כמו בגן. וברוטוס סירב לאכול סרדינים שנים רבות אחר כך, ובינינו, סרדינים זה די איכס.
ומוסר השכל?
אין.
ורק כי הייתם ילדים טובים וקראתם עד הסוף:
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: