מיקרוקוסקוס

דיברתי לפני כמה ימים עם חבר טוב מהתיכון. אחד הבודדים שנשארו. הוא שאל אותי אם שמעתי על ה', שצעירה מאיתנו בשנתיים. מסתבר שהיא בהליכי גירושין. זה נשמע מוזר, כי כך גיליתי שלא רק שאני בגיל בו אנשים כבר מתחתנים, אלא שאני גם בגיל בו הם כבר מתגרשים. גם חבר אחר, שאני מכיר, באופן מילולי, מהזמן בו שנינו ישבנו על הסיר, הספיק להתחתן ולהתגרש אחרי שנה. אמרתי לחבר מהתיכון שזה נשמע קצת מבהיל. כי אני הרי תקוע תודעתית בגיל 17, ובו זמנית גם מרגיש בן 80, אבל בשום אופן לא מרגיש כמו 28, ובכלל לא מרגיש מוכן לשום קשר מחייב. דיברנו על איזה כאב ראש וכאב לב הוא עניין הנישואין והגירושין, וגם כלכלית זה עסק לא קל. כך הגעתי למסקנה שבעצם בכך שאני לא מתחתן אני חוסך הרבה כאב ובלגאן לאנשים ולמשפחה. כמקדם הגנה אני אפילו נמנע מלצאת עם בחורות, שלא נגיע בטעות למצב של חתונה. וכסייג נוסף, על מנת למנוע כל מצב של גירושין עתידיים, אני לא מדבר בכלל עם בנות המין הנשי למעט תגובות בבלוגים או מענה לקוני לשאלות המופנות אליי. אמנם קצת שקט קצת ככה ולא פעם יש תחושת בדידות המתגנבת ללב, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. אתם מבינים, זה לא שאני מכוער או חסר אישיות או משעמם עד מוות. בכלל לא. אני פשוט פועל מתוך התחשבות בחברים ובמשפחה, מונע מהם צער עתידי. ואם זו לא אצילות רוח, חברים, אם זו לא רגישות אמיתית לכאבם של אחרים, אז אני לא יודע מה כן.

באחת הסמטאות שיוצאות מרחוב דמראק באמסטרדם ראיתי את השלט הזה:

הבלון התפוצץ, הבלון נקרע!

מה, בשבילי? די, לא הייתם צריכים.

לפני שנסעתי לאמסטרדם חברים אמרו לי לא לשכוח ללכת לקופי שופס ולעשן סמים. אמרתי אני בכלל לא בקטע של סמים. אמרו לי אין, באמסטרדם חייבים לעשן סמים, ככה זה. אמרתי בסדר. איך שיצאתי משדה התעופה נסעתי לעיר, נכנסתי לקופי שופ פינתי אחד, התיישבתי על ספסל וחיכיתי. בא כושי אחד שמן עם עיניים אדומות, ראסטות וצמה ארוכה ושאל מאיפה אני. אמרתי לו ישראל. הוא אמר לי בעברית "אה, איזראל. יופי-יופי, שבת שלום, אחלה סבבה". אמרתי לו כל הכבוד, עכשיו תן לי סמים. הוא הלך וחזר עם צלחת שעליה עוגייה קטנה. אמר לי תאכל לאט ותחכה. לוקח לזה זמן להשפיע. אמרתי בסדר ובלעתי הכול בביס אחד. אני אין לי אלוהים אני. חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי, לא קרה כלום. בא ג'ון לנון, התיישב מולי, שאל מה המצב. אמרתי אני יודע? חיים. אמר לי החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות. אמרתי לו נשמע לי מוכר המשפט הזה. אמר לי נכון, זה אני אמרתי. אמרתי לו אתה קלישאה מהלכת אתה, אתה קלישאה של קלישאה, אתה פשוט פאסה, אפילו שאֶת המוזיקה שלך אני דווקא מחבב. הוא נעלב, קם, כשכש בזנב, עלה על הכרכרה ונעלם. קמתי לשלם, אמרתי לכושי הסמים שלך שווים לתחת, לא עושים כלום. הוא חייך, אמר יופי-יופי שבת שלום עשרים זלוטי בבקשה. שילמתי לו וירקתי על הרצפה, שיראה שאותי לא עשו באצבע. כשיצאתי כבר היה ערב אז הלכתי לרובע החלונות האדומים. הסתובבתי שם והסתכלתי על החלונות. כל הזונות עמדו שם חצי ערומות, ליטפו את עצמן ועשו כל מיני פרצופים סקסיים. עצרתי ליד חלון, עמדה שם כונפה אחת עם שיער צבוע. אמרתי לה דרך החלון יוּ דוּ מי גוּדי-גוּדי? פַאקי-פַאקי? סאקי-סאקי? אמרה לי איי דו פַאקי-פַאקי סאקי-סאקי באט נו קקי-קקי. אמרתי יופי-יופי ונכנסתי. היא סגרה את הדלת והוילון, התפשטתי ואחרי חצי דקה גמרתי לה על הגרביונים. התרגשתי. אמרתי לה אל תיעלבי, זו לא את, זה אני. היא אמרה אין דבר, מאתיים יורו בבקשה. שאלתי אם היא מקבלת צ'קים כי לא הספקתי להחליף כסף. התעצבנה, נתנה לי בעיטה בברך ואגרוף בבטן. נפלתי על הרצפה ויללתי כמו כלב. אחרי עשר דקות התאוששתי, קמתי ושאלתי נו, אז את מקבלת צ'קים או לא? נתנה לי בִּרְכִּיה בביצים, אגרוף באף ומוחטה בעין, אחר כך פתחה את הדלת ודחפה אותי החוצה. צעקתי לה לכי יא זונה, כל העיר יודעת שאת שוכבת עם כולם, וירקתי לה על החלון, שתראה שאותי לא עשו באצבע. אחר כך נהייתי עייף וגם רעב פחד. קניתי חמש פיצות, שלוש גלידות שוקו-וניל, תשעה קרואסונים וסנדביץ' עם פסטרמה הולנדית וגורגונזולה. שילמתי בצ'ק דחוי. ישבתי על ספסל בכיכר הגדולה עם בקבוק פפסי קולה ודפקתי עשרים ואחד גרפסים ברצף, בגלל הגורגונזולה. הרגשתי מפוצץ. עבר לידי הולנדי אחד מזוקן רוכב על אופניים, סימנתי לו לעצור. שאלתי אם הוא מגיע לכיוון המלון. אמר לי עלֵה. עליתי לו על הרמה והוא התחיל לספר לי על אמסטרדם ועל התעלוֹת ועל אנה פרנק ואיזה כוסית היא הייתה ושבעצם היא לא מתה אלא היא מסתובבת בעיר, שרוטה לגמרי, צועקת אני אנה פרנק, אני אנה פרנק, תצילו אותי מהגרמנים, וככה כל מיני תיירים לוקחים אותה לבתי מלון ומזיינים אותה. אני ישבתי ורק הנהנתי ואמרתי כן, כן, כן כל הזמן למרות שלא הבנתי מילה ממה שהוא אמר כי הוא דיבר בהולנדית. כשהגענו למלון ירדתי ואמרתי לו תודה. הוא חייך אליי חיוך חשוד, צלצל בפעמון הקטן של האופניים וקרץ לי בעין. כשנכנסתי  לחדר ראיתי שמישהי ישנה לי במיטה. הערתי אותה, היא הסתובבה אליי ופתאום ראיתי וואלה- אנה פרנק. היא ביקשה שאני אציל אותה כי הגרמנים באים לקחת אותה, בדיוק כמו שההוא אמר. נו, מה? עשיתי אותה? בטח עשיתי אותה. טחנתי אותה כל הלילה. היא צעקה פיטר! פיטר! כמו משוגעת ואני שרתי לה באוזן כל הזמן "אנה גומרת ברבע שעה". בבוקר קמתי, היא לא הייתה, השאירה לי פתק "מצטערת, הייתי צריכה ללכת. הגרמנים באו לקחת אותי. היומן בעליית הגג. נשיקות, אנה". ירדתי למטה, אכלתי שתיים עשרה פנקייקים, שבע עשרה נקניקיות, ארבע חביתות ועשרים ושתיים לחמניות סומסום. עוד ארבע לחמניות שמתי בכיסים. אחר כך יצאתי החוצה. בחוץ היה חם ונעים, אנשים התגלגלו ברחובות על סקטים, דולפינים שחו בתעלות ועשו סלטות באוויר. זרקתי לדולפין אחד לחמנייה, הוא תפס אותה באוויר ומחא לעצמו כפיים עם הסנפירים. הייתי מאושר, כל כך מאושר, שהייתי חייב לשבת על ספסל. אני אומר לכם, כשהאושר בא במנות כאלה גדולות, חייבים לאכול אותו בביסים קטנים.