RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
| 9/2009
"שוב לא יהיה לי רגע כמו הרגע שלפני"
1.
אז בסוף באו אליי האנשים. אנשים יקרים וטובים ואהובים. ולערב אחד הסלון
היה מלא, אבל לא מלא מדי, וגלי קול עברו ממקום למקום והחיוכים עלו על
השפתיים בין לעיסה ללגימה וגם צחוקים רמים בקעו לעתים, והכול היה נעים
וטוב וכיף ונינוח ויום ההולדת שלי באמת היה שמח. ועל כך תודה לכל החברים,
אלה שקוראים כאן ואלה שלא.
2.
את ארוחות החג של ראש השנה עשיתי אצל סבתא שלי, אישה שכבר 95 שנה מתהלכת
על פני האדמה, וגם אם הזמן והגיל נגסו בגופה וההליכה קשה לה ומכאובים צצים
ועולים ונעלמים, הרי שבשכלה ובחוש ההומור המשונן שלה הם לא נגעו אפילו
במעט. בין פולין לארצות הברית לישראל עברה הסבתא לא מעט בתים, בחלקם גרה
עשרים ושלושים שנה ותמיד כשעזבה אותם, סגרה את הדלת ומעולם לא הביטה אחורה
ולא הותירה בהם בדל של געגוע או נוסטלגיה. לפני כמה שנים, כשנסענו אליה
לסייע באריזת הבית בירושלים, הסתובבתי בו ורחרחתי בפעם האחרונה בחדרים
ובארונות, ריחות ילדות של שבתות וחגים ואוויר קריר של ראש השנה, רעש התריסים הנפתחים
בחדר האחורי, רהיטים ישנים שעמדו יציבים וחיכו תמיד בכל ביקור. את כולם
צברתי ושטפתי בעיניים ובחושים והיא, הסבתא, רק רצתה לצאת משם. ולא שהזיכרונות היו
רעים בהכרח. הרבה זיכרונות טובים היו לה בבית הזה ובאחרים בהם גרה, אך היא
מסרבת להיות נוסטלגית. "אין דבר כזה 'ישן וטוב'", אמרה, "עכשיו טוב".
ואני חשבתי, כמה אנחנו שונים. אני חי כל כולי בנוסטלגיה תמידית לעבַר טוב
יותר, גם כזה שלא היה טוב. הכול נצבע בצבעים ורודים של טוב שלא ישוב,
ולצדו רגעים ואירועים ומעשים שגויים שעשיתי או לא עשיתי והייתי צריך לעשות,
ושאמרתי או לא אמרתי והייתי צריך לומר, ושלעולם לא אוכל לתקן. הווה של
החמצה תמידית לצד געגוע כואב כל הזמן, אל תוך העתיד. איך חיים דבר כזה?
3.
וזה, חברים, הדבר האמיתי. צילומי 8 מ"מ ישנים שצולמו בברוקלין ליד הבית בו
חיה סבתא וסבא שלי ובו גדלו אמי ואחיותיה וסבתהּ וסבהּ וגם הסבתא מהצד
השני. הסרטון נערך על ידי אחי לפני חמש שנים לכבוד מסיבת יום ההולדת
התשעים. כל המשפחה שם, לצד דודים ובני דודים רחוקים ושכנים שקפצו להגיד
שלום. משהו שם, באותנטיות, בידיעה שאלה אנשים אמיתיים שאני מכיר, בחיים
אמיתיים, ולא בתפאורה של סדרת טלוויזיה, לצד השיר העצוב, שהוא אולי קצת
קיטשי אבל מרגש לעזאזל, כל אלה מרעידים לי משהו בעין ובלב בכל פעם מחדש
ויוצרים אצלי איזה געגוע. ואני אפילו לא הייתי שם.
4.
"נזכור את זה בימים שיבואו: אם לא כך ולא אחרת - היה לנו 'אוהו' גדול!"
(חנוך לוין, "הרטיטי את לבי")
5.
וזהו.
| |
יום הזיכרון לשליה ולרחם
ימים נוראים
שנה חדשה מתחילה ואיתה הסתיו, שעוד לא ממש כאן, אבל מורגש. ושני אלה ביחד, כמו אצל רבים אחרים, יוצרים מועקה ועצבות וספירת מלאי של מה עשיתי ומה לא הספקתי. ובכל ספירה כזו, הלב שוקע.
נזכור
ובעוד כמה ימים, שניים ליתר דיוק, בחג שני של ראש השנה, יצוין בקול תרועה דקה יום הזיכרון לשליה ולרחם. 31 מאז נפלטתי לעולם, בשעה 6 בבוקר, 20 דקות בלבד לאחר שהגיעה הפולטת, להלן האמא, לחדר היולדות בהלל יפה. כמעט לידת טייק-אוויי. בארומה מחכים יותר. זו הייתה לידה קלילה, גם בפני עצמה ובעיקר ביחס ללידה של האח השמנמן שבא שלוש שנים לפני כן לאחר הריון רווי בדיאטה עתירת שמרים. ההיריון שלי, אגב, כך התגלה לי דרך מקרה רק לפני כשנתיים, לא היה מתוכנן, רוצה לומר: פאשלה, רוצה לומר: הייתי פנצ'ר. לא שזה התבטא חלילה באופן הגידול שלי או ברמת האהבה שהעניקו לי הוריי. אני מאמין שהתמזלתי למשפחה נהדרת ואוהבת ואני מאחל לכל אחד הורים ואחים (וגיסות) כמו שיש לי. כן, השתבשו אצלי כמה דברים לאורך הדרך, אבל רק מעט מהשיבושים אני יכול לתלות במעשים של המשפחה עצמה. אם כבר, אולי אפשר להאשימם קצת בכמה גנים דפוקים שהעבירו לי. אלה, יחד עם תסבוכים ודפיקויות שליקטתי לעצמי לאורך הדרך, עומדים ביסוד של מי שאני עכשיו, שהוא מישהו שאני לא אוהב במיוחד. כן, שנאה עצמית שולתת.
חגיגה בסנוקר
בעוד קצת יותר משבוע, אם לא יהיו שינויים, אף שלא יצאה הכרזה רשמית על כך, אערוך בביתי, במה שהולך ומתגבש כמסורת, אירוע צנוע לציון יום השנה לשארית הפליטה. נתכנס בדירתי כמה חברים, נשב ונאכל ונשתה ונדבר ונספר דברים, מצחיקים ומעניינים בעיקר, אני מקווה. באירוע שהתקיים לפני שנתיים ויצא יום לפני ערב יום הכיפורים, התפתח ויכוח בין שני חברים על קיומו של אלוהים, לא פחות. הוויכוח הגיע לטונים רמים ומרוגשים למדי, בהתחשב לאופי העליז של האירוע, ואף שנקטע באיבו אין ספק שהסתיים בנוק-אאוט לטובת האתיאיסט בזכות לשונו החריפה והמצליפה שלא נתנה סיכוי למאמין המופתע, שהיה רגיל להיות הדברן ובעל הדעה בדרך כלל באירועים חברתיים. הנוכחים האחרים בחדר צפו בעניין (נדמה לי) בסדרת ההרמות וההנחתות שהתנהלה לנגד עיניהם, עד שהחלטתי שהספיק לי מדיונים כאלה ביום ההולדת שלי ויצאנו לפרסומות.
בתולים
כשהייתי בכיתה ז' ערכתי מסיבת יום הולדת יחד עם חבר מהכיתה, אריק. אריק זה היה טיפוס מעניין. שילוב של חנון ואינפנטיל. יום ההולדת שלו היה בתחילת ספטמבר, אבל לחבריו סיפר שהוא באוגוסט כדי שלא יצחקו עליו שהוא מזל בתולה. חשוב להבהיר כאן נקודה חשובה: גם בכיתה ז' הטיעון הזה נשמע ילדותי ומטופש. כן, אני מזל בתולה, וכן, מדי פעם צחקו עליי "חה, אתה בתולה, אתה בתולה". מצחיק מאוד. ומה? כן, בגיל 12 הייתי בתול. יכול להיות שהדברים היום קצת אחרת, אבל לפחות בזמני היה די לגיטימי להיות בתול[/ה] בגיל 12. אני חושב שזה היה די מטריד אם לא הייתי בתול.
על כל פנים, ערכנו, האריה הפיקטיבי והבתולה, מסיבת יום הולדת משותפת עם אריק, בבית שלו. היו ריקודי דאנס (פאמפ אפ דה ג'אם, ג'וני ג'וני קאם הום ושאר מעדני תחילת הניינטיז) והיו ריקודי סלואו רומנטיים באורות מעומעמים, בהם ידי הבנים נחו על מותני הבנות וידי הבנות נחו על כתפי הבנים, כשביניהם היה די מקום למעבר של סמי טריילר ושני צביקה הדר, ויחד הם נעו מצד לצד, רבע צעד והטיית משקל לימין, רבע צעד והטיית משקל לשמאל וחוזר חלילה, באלגנטיות ורכות של חתלתולים צפודים בפריזר. ערכנו משחקים ותחרויות שאני מתקשה לשחזר מה הם היו, כנראה אמת או חובה ונשיקה-סטירה הנפלאים. אחד החידושים שהנהגנו במסיבה המופלאה ההיא היה שדרוג הפרסים למתמודדים. במקום, או בנוסף לטושים ומדבקות ושאר שטויות, הענקנו גם פרסים של (שימו לב!) קלטות ריקות. במונחים ובעולם של הכיתה שלי היה בזה אלמנט חדשני ומדליק שגם (ולראייה) חוקה במסיבות הבאות במהלך השנה. בסוף הערב, אחרי שנפתחו המתנות לעיני כולם, גמרנו את הערב בישיבה בסלון שרים בקול רם, יחד עם הקסטות, את נוער שוליים ("ענוג", "לילה", "ציירי לך שפם") ומשינה ("העמותה לחקר התמותה") והרגשנו הכי טוב שבעולם. כמה חודשים אחר כך אמר לי אריק בטון הרציני שלו שהיה שמור לעובדות מדעיות ולסיסמאות של תנועת מולדת ששמע מאביו ("הערבים רוצים לזרוק אותנו לים ואנחנו לא יודעים לשחות, אנחנו רוצים לזרוק את הערבים למדבר והם יודעים לנווט") ש"המסיבה שלנו נחשבת למסיבה ביותר של הכיתה אי פעם!" וזו חברים, תהילת עולם.
תקווה
שיבויגן: "כן. תקווה אחת בכל זאת יש. קווה לתשישות. מה שירפא אותך בסופו של דבר, זו התשישות. אתה תזדקן, תיחלש, עם החולשה תבוא המנוחה. וכפי שלא ייוותר בך עוד כוח לשמחה, כך תהיה רפה מדי מכדי לצעוק, למחות, להתייסר. שקט כבר יבוא עליך, ואתה תשקע בו. אתה תהיה שקט שקט, אתה תהיה שארית שקטה של חיים נמוכים, שוקעים, מסודרים. שכבה עבה של עפר תכסה את כל אהבותיך שנגמרו ושנקטעו ושחלמת שיהיו ולא היו, ושהשאירו אותך בסוף לבד. אחר כך בשקט בשקט, ללא התרסה וללא התמרמרות, אתה תתחיל יום אחד לגסוס. לא יעניינו אותך החיים, לא אלוהים, לא התקווה, לא המשמעות של חייך. בדל קטן של כוח עוד יישאר לך כדי לנעוץ בתקווה מבט אטום, מבט אשר גם הוא ילך אט-אט ויטשטש. עד שתמות. קווה לתשישות."
(מתוך "קרום", חנוך לוין)
ובכל זאת
שנגמור באווירה טובה, שיר שעושה לי תמיד נעים לשמוע. רק אל תנסו לתרגם את המילים.
אני מאחל לכולכם שנה טובה באמת.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: