אפשר במהלך השנים להתרגל לכך שאת תשעת החודשים הראשונים בחייך העברת בתוך הבטן של אמא שלך. ראית תמונות של אמא שלך בהריון, ראית נשים אחרות בהריון, זה קונצפט די מוזר כשביטים בו ממרחק, אבל מתרגלים. מה שיותר קשה להתרגל אליו הוא העובדה שאת המעבר מהבטן לעולם עשית דרך הוואגינה של האמא שלך, שלא לומר - הכושלאמאשלך. חוץ מזה ש[תודה לאל] אין תמונות של האירוע, הרי שעצם העלאת המחשבה בראש גורמת, לפחות אצלי, ללא מעט אי נעימות. עצם העובדה שתינוק יכול בכלל לצאת דרך מעבר כזה, שהוא לרוב קטן למדי ביחס לגופו של תינוק ממוצע, הוא מטריד מלכתחילה, אבל כשזה מגיע למעבר הזה אצל האמא שלך, קצת קשה להסתכל לה בעיניים אחר כך בארוחת שבת.
בכל מקרה, ולכאן חתרתי בהקדמה חסרת הטעם הזו, היום לפני 32 עברתי מהבטן של אמא שלי, דרך הכושלאמשלי, אל העולם הזה. וזה אומר שלפני 32 שנה בזמן הזה (תלוי מתי עברו אז לשעון חורף) כבר הספקתי לאכול ארוחה או שתיים ישירות מהציצים של אמא שלי - עוד דבר שלא ממש נוח לחשוב עליו, ושבטח הספקתי לפלוט איזה קקי (שלי, לא של אמא שלי) לתוך חיתול בחוסר מודעות נפלא ובחוסר בושה מתגובות הציבור. מאז ובמהלך 32 השנים כבר הספקתי לאכול די הרבה ארוחות, לפלוט לא מעט קקים, אך לא לפגוש יותר מדי ציצים, או על כל פנים לא באופן בלתי אמצעי.
הספקתי לגדול ולגבוה ולגדל שערות במיני מקומות, גדילה שעושה רושם שאינה חדלה לעולם. כלומר, עברתי את גיל ההתבגרות עם חזה פחות או יותר חלק וכעת כשאני מביט בגופי הרזה והלבנבן במראה, אני רואה תלתלים שצומחים ללא סדר וללא תבנית ברורה, שערה פה וקבוצת שערות שם, מין התנחלויות והיאחזויות שביום מהימים בוודאי יצטרפו לרצף התיישבות ציוני, שחור וגאה.
הספקתי לשתות הרבה, בעיקר מיץ תפוחים, אף שהייתה תקופה שאבא היה קונה לנו ג'ימבו, כל פעם בצבע מאכל אחר.
הספקתי ללבוש מדים ולראות חברים ליחידה הולכים לי מול העיניים. אמרתי להם היי מה העניינים אח שלי ונכנסנו ביחד לשק"ם.
הספקתי לאבד חברים קרובים על הכביש, אז התקשרתי לשאול איפה הם והם אמרו שהם פספסו את הפנייה ליבנה אבל הם יעשו פרסה וניפגש בתחנת דלק.
הספקתי ללמוד הרבה דברים על החיים, רובם לא חשובים. הדברים, זאת אומרת. וגם החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: