הנה דוגמה לאיך שהראש שלי עובד: בשבוע שעבר אחי התקשר אליי בבוקר ואמר
שבצהריים אולי יהיה לו זמן פנוי אז הוא יקפוץ לבקר. עכשיו, אני יודע שאח שלי מאוד
עסוק בענייני לימודים ועבודה,
אז בראש שלי מייד נבנה תסריט שבו אבא שלי חטף התקף לב ומת, וכדי שלא להנחית עליי –
הבן הצעיר, שעבר לא מעט בעצמו בשנה האחרונה ושמצוי בעמדה פגיעה ורגישה - את הבשורה
בטלפון, אחי יבוא אליי ויספר לי פנים אל פנים. שהרי איך יכול להיות שהתפנה לו זמן
פתאום באמצע היום? וכשהוא התקשר הוא נשמע שיש הרבה אנשים סביבו וזה בקלות יכול
להיות בית חולים. וכבר דמיינתי איך הוא מתאמן ומשתדל לשוות לקול שלו ניגון רגיל
ולא מחשיד, ודמיינתי את השיחות שלו עם אימא שלי ואחי השני שדנים איך ומי יספר לי . וכל המקלחת כבר הייתי חצי באבל ואפילו ניסחתי
את הפתיחה של ההספד להלוויה, כן, עד לשם הגעתי. ורק בסביבות 11 או 12, כשאימא שלי
התקשרה כדי לשאול משהו ומה שלומי, והקול שלה נשמע בסדר גמור, רק אז הבנתי שלא קרה
כלום וחזרתי לנשום.
עכשיו תגידו, זה נורמלי לחיות ככה?