לא משנה מתי או איפה אני אמצא אותה.

יש ימים שבהם אני פשוט מרגישה שאני מאבדת את האנשים שאני באמת אוהבת.

נפגעת מהם ומרגישה רע אם זה,

רבה ומשלימה, אבל הכאב נשאר בתוכי.

זה כמו מין חריטה כזו על דיסק רק הרבה יותר כואבת,

ואם לא הייתי אוהבת את האנשים האלו כל כך,

זה לא היה כואב ומפריע לי.

כל כך מתגעגעת לילדות, לגן, שלא ידעתי כלום מעצמי,

כולם היו חברים של כולם,

לימים ההם שכול היום רק בילויים ומשחקים.

אני רואה ילדים קטנים ברוב ורוצה להיות כמותם.

אני פשוט מפחדת לאבד את האנשים שיקרים לי לאט לאט..

וכן אנשים לא תמיד שמים לב שהם פוגעים,

אבל אני לרוב לא אומרת על זה כלום,

כי אני פשוט מפחדת,

מפחדת לאבד אותם לתמיד.

 333>