לא משנה מתי או איפה אני אמצא אותה.

אני מסתכלת במראה ורואה את עצמי נראית שמחה מבחוץ,

אנשים מסתכלים חושבים שממש כיף לי ואני מאושרת

אבל אני מסתכלת על תוך תוכי ואני רואה לב שמת,

נשבר ונקרע לחתיכות קטנות שרק הלכו ונעשו יותר קטנות וחלקים

מפוזרים בכל מקום ופשוט הכל שבור והרוס.

מעבר למה שאני רואה אני גם מרגישה כך מין חור כזה גדול מבפנים,

כאילו איזה משו בא ופשוט אכל הכל מבפנים.

ואז אני מנסה להבין למה הכל נשבר,

ורואה שני תמונות האחת זו את והשנייה זה אותו.

אבל הוא לא זה שכואב לי עכשיו כי איתו הכל כבר מת,

אבל איתך הכל עדיין טרי אבל אצלי שבור,

הכאב הזה של האהבה כלפייך רק הולך ונעשה יותר ויותר גדול.

אני כל כך אוהבת שלפעמים פשוט עושה שטויות שנוצרים מסתם טעויות ללא שום כוונה.

אולי בעינייך זה נראה כל כך בכוונה עם כל כך מטרה אבל אני לא מרגישה כך,

אלא מרגישה איזה אובדן אחד גדול שפשוט מונע ממני להתרכז בהכל,

אני פשוט מועפפת בלימודים, עם החברים ,בבית, פשוט לא מצליחה להתרכז

ולראות שאנחנו כבר לא חברות יותר.

אני עדיין מרגישה שיש מקום לתיקון ואני מוכנה לבוא ולתקן הכל,

אני רק צריכה את ההזדמנות הזו ההזדמנות שתראה לי איפה טעיתי

ותעיר לי מתי שצריך להעיר,

ואני אשנה ואתקן.

והחור אני מקווה שלאט לאט יעלם,

כי אז אני לא ארגיש את האובדן שאני מרגישה עכשיו.

כי האהבה הזאת באמת גדולה ואת לא יודעת עד כמה.

אנשים חושבים שאני מאושרת, אבל אני כל כך לא.

כל כך רוצה את זה אחרת.

בחיים לא שנאתי מישהו וגם לא אשנא ולא אגרום למישהו להיפגע מכוונת תחילה.

בחיים זה לא יקרה.

בחיים.

והדמעות האלו פשוט לא מפסיקות לרדת, לעבר הפנים העצובות.