בין שבילי החיים^.^

אני: אמא מה רצית להגיד לי אתמול ואמרת שתגידי לי היום?

אמא: תראי חמודה זה העניין..

אני: נו..מה? דברי את מלחיצה אותי..

אמא: תשמעי, דודה שרה נפטרה אתמול בבוקר..

אני: מה?! איך זה יכול להיות..

ירדו לי דמעות מהעיניים..

אמא: דודה שרה הייתה חולה בלוקמיה (מי שלא יודע זה סרטן הדם) כבר הרבה זמן והיא לא עברה טיפולים כדי לעבור את המחלה  אז, זאת התוצאה..

אני: למה? למה לא סיפרתם לי על זה עד עכשיו, ולמה היא לא נלחמה בסרטן?

אמא: אני לא יודעת למה, ופשוט לא רציתי להדאיג אותך, אני יודעת שיש לך בעיות אולי חברתיות, אני לא יודעת ולא רציתי להוסיף לך עוד בעיה ושתהיהי מוטרדת.

לא ידעתי מה להגיד, פשוט בכיתי, בכיתי ובכיתי..אחרי דקות ארוכות..

אני: אבא, לאן אנחנו נוסעים?

אבא: ללוויה של שרה..

חא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אומנם לא הייתי כל כך קרובה לדודה שרה, היא בכלל גרה בירושלים וזה די רחוק אבל בכל זאת, היא הייתה נחמדה תמיד שהיא באה (שזה היה לעיתים רחוקות) היא הביאה לנו מלא שוקולדים ומתנות, בגדים וכו'.. אהבתי אותה..

הגענו, כולם לבשו שחור ובכו, לא ידעתי איך אני בדיוק עומדת להתמודד עם זה, לא הספקתי אפילו להכין את עצמי נפשית, רק עכשיו הודיעו לי..

כל הלוויה הייתי בצד, רחוק מכולם, לא רציתי לבכות-לא עוד! בכיתי מספיק וחוצמזה אני מאמינה שאסור לבכות, "החיים קצרים וכל דקה מהם צריך לנצל ולהיות מאושר"- זה מה שאמא מתמיד אומרת לי שאני עצובה..

חזרנו הביתה, כל הנסיעה הייתה שתיקה, שתיקה מעצבנת כזאת, כאילו כולם הפכו להיות אילימים..

הגענו הביתה, והשתיקה המשיכה..

באותו זמן, ירדן..

ירדן: אמא, אבא..בואו נלך לראות סרט ביחד..כמו פעם..כולם ביחד..

אבא של ירדן: אני חושב שזה לא מתאים עכשיו..(בקול עצבני ומפחיד)

ירדן: אני מצטערת, למה אתה צועק?

אבא של ירדן: למה אני צועק?! כי לא בא לי ללכת לסרט עכשיו!! ועכשיו תשתקי אין לי כח אליך!! (בצעקה)

ירדן: אבא, מה קרה? למה אתה מתנהג ככה?

אבא של ירדן: ככה, כי ככה בא לי!! עכשיו תעלי לחדר שלך ועל תצאי משם עד מחר!!

ירדן: אבל..איך אני יוכל?!

אבא של ירדן: לא אכפת לי, מצידי אל תואכלי!!!

ונתן לה סטירה חזקה, העייניים שלו היו אדומות..

ירדן לא הבינה מה קרה לאבא שלה, בדר"כ הוא לא מתנהג ככה, ממש לא מתאים לו..

אבל, מה היא יכלה לעשות?! היא פשוט פרצה בבכי ועלתה למעלה, ישבה על המדרגות העליוניות ששם אבא שלה כבר לא יכל לראות אותה, והסתכלה על ההורים שלה..

אמא של ירדן: מה קרה לך?! איך אתה מתנהג עליה?!

אבא של ירדן: גם כן את, אל תתחילי איתי..

אמא של ירדן: אתה לא אבא שלי ואתה לא תחנך אותי, אני לא מפחדת ממך, ואני נשבעת לך.. עוד פעם אחת אתה מתנהג ככה אל ירדן ואני מתגרשת ממך..

אבא של ירדן הוציא אקדח, טען אותו וכיוון אותו לכיוון אמא של ירדן..

אבא של ירדן: אני יודע מה את עושה, את בוגדת בי, את עכשיו תתקשרי לחבר שלך ותיפרדי ממנו ותגידי לו שאת לא רוצה לראות או לשמוע ממנו יותר בחיים, אחרת אני ירה בך..

אמא של ירדן שלפה את הטלפון שלה מהכיס, היא חייגה לחבר שלה ואמרה לו בדיוק מה שבעלה אמר לה להגיד לו, וניתקה..

אבא של ירדן: טוב מאוד, עכשיו אני מזהיר אותך, עם את מתקרבת עליו עוד פעם אחת או אל כל בחור אחר אני ירה בך.. עם את תתקשרי למשטרה, אני ירה כך.. עם את תצעקי עלי אני ירה בך.. עם לא תעשי מה שאני אומר לך, אני ירה בך..

והוריד את האקדח, ושם בכיס..

ירדן למעלה, צופה בהכל..ובוכה, בוכה בשקט כדי שאבא שלה לא ישמע.. לאמה זולגות דמעות בעיניים, וגם היא, בשקט בשקט בוכה, כדי שבעלה לא ישמע..

לירדן היה קשה, אבל היא ידעה שהדבר הכי נכון עכשיו  לעשות הוא להתקשר למשטרה.. היא הוציאה את הפלאפון שלה וחייגה 100.

..: שלום מוקד משטרה, במה אוכל לעזור?

ירדן: אבא שלי מתעלל בי ובאמא שלי הוא מאיים על אמא שלי באקדח..(לוחשת)

..: אני ישלח מיד ניידת, מה הכתובת?

ירדן: חיפה, רחוב הדקלים 23 (לוחשת)

ומנתקת את הפלאפון, היא כל כך פחדה שאבא שלה ישמע אותה, וירביץ לה, או אולי..יהרוג אותה.. אך למזלה הוא לא שמע ולא ראה, ולכן לא עשה לה שום דבר..

כעבור דקה, ניידת משטרה באה ושוטרים פרצו את הבית..

שוטר: מי זה משה לוי?

אבא של ירדן (משה): אני, מה קרה?

שוטר: אתה חשוד בהתעללות בביתך ובאישתך..

משה: מה?! על מה אתם מדברים?

משה מסתכל על אמא של ירדן במבט כועס בעיניים, כאילו הוא הולך להרוג אותה, העיניים שלו היו כל כך אדומות וכועסות..

ירדן ירדה למטה..

שוטר: אנחנו יודעים מה עשית, אין לך מה להכחיש..

משה: שאמת שלא עשיתי שום דבר, הנה אפילו תשאל אותה..והצביע על אישתו..

שוטר: גברת, האם הוא התעלל בך בדרך כולשהי ובביתך..?

אמא של ירדן חשבה, וחשבה.. כל הזמן הדהדו לה באוזניים בדברים שמשה אמר לה.."עם את תתקשרי למשטרה, אני ירה כך.. עם את תצעקי עלי אני ירה בך.. עם לא תעשי מה שאני אומר לך, אני ירה בך.." היא לא ידעה מה לומר, עם היא תכחיש אז משה ימשיך להתעלל בה ולאיים עליה, ועם היא תגיד את האמת, ואולי ישחררו אותו אז הוא ירצח אותה..עד שלבסוף אמרה..

אמא של ירדן: כן.

השוטרים עצרו את משה ולקחו אותו לתחנת המשטרה..

כבר הגיע בערב, ויצאתי החוצה, רציתי להיות לבד, להתרחק מכולם..

ברחוב היה ריק, הייתה דממה..

לפתע, אני רואה איש, גבוה ורזה לבוש בשחור מתקרב עלי..

אני מתרחקת, הולכת יותר מהר, והוא בא אחרי..

הוא רודף אחרי, אני מתחילה לרוץ ספרינט, הכי מהר שאני רק יכולה..

והוא רץ אחרי..

אני רצה ורצה ורצה, ומתקרבת לבית שלי, והוא-אחרי.

כמעט הגעתי לבית שלי אבל, 20 מטר לפני שהגעתי מהבית שלי, הוא השיג אותי..

כל כך פחדתי, לא ידעתי מה הוא מתכוון לעשות לי..

היה מאוחר מידי, הוא הצליח להשיג אותי..

הוא תפס אותי חזק, ולקח אותי לצריף קטן חשוך ומגעיל באמצע יער..

הוא היה כל כך מגעיל (האיש), כולו מסריח, רזה שרואים לו את כל העצמות, בגדים קרועים..

ואז, הוא מש שבחיים לו חשבתי שיקרה לי..

התגיבו?!