עברו כבר 9 שנים מאז שהלכת ולא חזרת.... מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך.
ועדיין, בכל אחת מכל אותן הפעמים הבודדות שהתחיל להתנגן לו השיר שבדיוק יום קודם השמעתי לך אותו וניסינו ללמוד יחד את המילים ולזייף קצת, את הלכת.
המילים האלו, קיבלו משמעות אדירה בשבילי. אני משתדלת לא לשמוע את זה, כי מיד הדמעות מתחילות לזלוג.....
אבל עכשיו במלאת 9 שנים, אני יושבת בחדר לבד ומאזינה לו בשקט...ומתפרקת, פשוט מתפרקת. לבד.
היית הכל בשבילי, היית המפלט שלי, אחרי כל מבחן לא טוב כלכך, אחרי יום קשה בלימודים, אחרי שהיו יורדים עליי, היית היחידה שמקשיבה ולא שופטת.
תמיד היית מחבקת ואוהבת. היית היחידה שידעה באמת כמה קשה לי. ידעת שאני סובלת ולא יכולה להיות במקום הזה...את הבנת אותי, קראת אותי כמו ספר פתוח.
אני מתגעגעת לימים בחטיבה כשהיית גרה כל כך קרוב ומבלי שאבקש, הייתי מגיעה וכבר הייתה מחכה לי ארוחה חמה על השולחן וחיבוק אוהב.
ואיך היית מוציאה מהארון מבלי שאמא תדע את השוקולדים המוזרים האלה שבחיים לא הבנתי מאיפה את קונה אותם, אבל הם היו כלכך טעימים... וזה היה הסוד שלנו.
כשהלכת הייתי בסך הכל בת 13 וחצי, היום אני כבר בת 22 וחצי... ועדיין נותר חור ענק בלב. שלא יהיה מי שימלא אותו חזרה.
סבתא, אני כבר באוניברסיטה, את מאמינה?
איזו שאלה מטופשת, את היחידה שהאמינה בי כל הדרך!! בכל מקום וכל דרך שאני בוחרת ללכת בה, את הולכת איתי ביחד.
מחר לפני הלימודים מקווה שאספיק להגיע לבקר אותך.
סבתא הלוואי שהיית כאן.
יש רגעים
נגמרות לי המילים
רק הראש מלא תמונות
רעשים ודמיונות
רגעים
נגמרים ההסברים
רק הלב עובד שעות
לכסות את הדמעות
אם יש גן עדן
או מקום מסתור עכשיו
חבקי אותי ואת פצעי
וקחי אותי אליו
שלך,
נכדתך מלאת הגעגועים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
בּוּלִי.