אחרי יותר משנה שלא עדכנתי כאן..

היה בי חשק לחזור. אני לא מתכוונת לממש קאמבק רציני.

פשוט התגעגעתי קצת, זה הכל. 

כל כך הרבה דברים השתנו... 

ועוד הולכים להשתנות. 

אני עוברת על פוסטים קודמים שכתבתי ומרגישה מעט חנוקה. 

טוב שיש את הבלוג שיזכיר לי את התקופה הזאת.

אני לא סולדת מהתקופה הזו וגם דיי גאה בה. 

עשיתי החלטות נכונות גם אם אז הן היו נראות לי כ"כ שגויות. 

אני נזכרת פתאום בכל הדברים שתסכלו אותי. ושמחה שאני מסוגלת להסתכל על זה ולחייך. 

חיוך בוגר, מבין ושלם. 

אני חושבת על אותה ילדה שהייתי אז, בשנות החטיבה ותחילת התיכון. 

כמה היא הייתה רוצה לדעת את העתיד... האם הדברים הנוראיים שמלווים אותה יסתדרו בסופו של דבר. 

הו ילדה שלי 

כמה שהם הסתדרו. 

בזכות ולא בגלל. מי שהייתי. אני מה שאני היום. 

ואני שמחה... עומדת בפני שינוי עצום.. ולא, זה לא הצבא. 

הקומונה. המשימה.

נשמע פטרוני. 

אבל כן. בחרתי שלא ללכת במסלול החיים הברור מאליו. זו לא החלטה פשוטה. ואין לדעת אם נכונה.

אבל נכון לעכשיו - זה מה שאני רוצה. 

וככה זה יהיה. 

ובנימה אופטימית זו- 

חשוב לי שתדעו

כל קושי שעכשיו אתם חווים, הוא מכשול. תעברו אותו. גם אם נדמה שזה סוף העולם - זה רק מכשל אתכם. כשתתבגרו אתם תסתכלו אחורה בגאווה..

ואני לא אומרת שהחיים נהיים יותר פשוטים. אבל זה בדיוק העניין. 

אנחנו מתגברים ומתבגרים. 

אני נשמעת כמו איזו סבתא שעברה הכל בחיים. מוטב שאפסיק.